מצוקה
היי,
אני קצינה , נכנסת לקבע ממש בקרוב.
אני סובלת אין קץ מהתפקיד שאני נמצאת בו , היחס של הממונים מעליי פשוט מגעיל.
יצאתי לקצונה בהתנדבות על מנת לתת מעצמי אבל שלא יעשו ממני עבד (לעבוד עד שעות לא שעות), ישפילו אותי ויזלזלו בי.
אני לא צריכה להגיע למצב שצורחים עליי בקולי קולות כשיש חיילים מאחורי הדלת בידיעה שיש . זה משפיל בצורה מחפירה. אני קצינה.
לא סבלתי ככה בשירות הסדיר שלי , כולם היו מרוצים ממני וזה למה יצאתי לקצונה.
מלכתחילה ידעתי ששמו אותי במקום קשה שאינו מתאים לי. כי חשבו בהשלמה שאני אהיה מסוגלת . ידעתי שלא.
אני סובלת , אין מילה אחרת . אין לי חשק לעשות דבר , היחס של הממונים מזעזע , המצב רוח שלי ירד בצורה דרסטית . מבן אדם שמח ואופטימי בחצי שנה האחרונה פשוט אין בי שמחת חיים .
אני יודעת שיש אופציה של קב"ן ,זה לא מה שיעזור. יש לי למילפרוק. אני פשוט לא רוצה להיות במקום החסר אנושיות הזה.
אני רוצה לצאת משם.
יצאתי לקצונה כי דחפתי את עצמי לא כי דחפו אותי . אני היחידה שיכולה להאשים את עצמי ורק את עצמי. לא כי אמא ואבא דחפו.
המשפחה שלי התנגדה בכל תוקף . אני נשארת שעות לא שעות ועושה המון תורנויות והמצב בבית אינו מאפשר לי לעשות אותם.
אין פשוט מעט אנושיות והכל ציפיות ציפיות. הם שוכחים שאדם שיוצא לקצונה לא באמת יודע לאן הוא נכנס. לא יודע היכן ישובץ והוא עשה זאת מהתנדבות ורצון לתרום . לא מגיע לי יחס כזה .
מעבר לזה שהמצב בבית זוועה והשעות והלילות שאני נשארת הופכים אותו ליותר גרוע כי הורים שלי לא מתפקדים ואני מחזיקה גם את הבית. לא רוצה לפרט יותר מידי אבל המצב המשפחתי ממש רע וזה מוסיף על המצב הנפשי.
מה אני יכולה לעשות ?
היי,
אני קצינה , נכנסת לקבע ממש בקרוב.
אני סובלת אין קץ מהתפקיד שאני נמצאת בו , היחס של הממונים מעליי פשוט מגעיל.
יצאתי לקצונה בהתנדבות על מנת לתת מעצמי אבל שלא יעשו ממני עבד (לעבוד עד שעות לא שעות), ישפילו אותי ויזלזלו בי.
אני לא צריכה להגיע למצב שצורחים עליי בקולי קולות כשיש חיילים מאחורי הדלת בידיעה שיש . זה משפיל בצורה מחפירה. אני קצינה.
לא סבלתי ככה בשירות הסדיר שלי , כולם היו מרוצים ממני וזה למה יצאתי לקצונה.
מלכתחילה ידעתי ששמו אותי במקום קשה שאינו מתאים לי. כי חשבו בהשלמה שאני אהיה מסוגלת . ידעתי שלא.
אני סובלת , אין מילה אחרת . אין לי חשק לעשות דבר , היחס של הממונים מזעזע , המצב רוח שלי ירד בצורה דרסטית . מבן אדם שמח ואופטימי בחצי שנה האחרונה פשוט אין בי שמחת חיים .
אני יודעת שיש אופציה של קב"ן ,זה לא מה שיעזור. יש לי למילפרוק. אני פשוט לא רוצה להיות במקום החסר אנושיות הזה.
אני רוצה לצאת משם.
יצאתי לקצונה כי דחפתי את עצמי לא כי דחפו אותי . אני היחידה שיכולה להאשים את עצמי ורק את עצמי. לא כי אמא ואבא דחפו.
המשפחה שלי התנגדה בכל תוקף . אני נשארת שעות לא שעות ועושה המון תורנויות והמצב בבית אינו מאפשר לי לעשות אותם.
אין פשוט מעט אנושיות והכל ציפיות ציפיות. הם שוכחים שאדם שיוצא לקצונה לא באמת יודע לאן הוא נכנס. לא יודע היכן ישובץ והוא עשה זאת מהתנדבות ורצון לתרום . לא מגיע לי יחס כזה .
מעבר לזה שהמצב בבית זוועה והשעות והלילות שאני נשארת הופכים אותו ליותר גרוע כי הורים שלי לא מתפקדים ואני מחזיקה גם את הבית. לא רוצה לפרט יותר מידי אבל המצב המשפחתי ממש רע וזה מוסיף על המצב הנפשי.
מה אני יכולה לעשות ?