NuckBunnies
New member
מצב הסצנה - דו"ח מצב
היפ-הופ בישראל, בתכל`ס, עשה שני צעדים בחייו - ההתחלה, `ההצתה` של מה שנקרה `היפ-הופ ישראלי`, שבאה עם שבק ועסק שחור, ו`העליה הראשונה`, הפעם הראשונה ששומעים ברדיו, שקוראים בעיתונים, וזה הדיסק של סאב. כל השאר זה התקדמות קדימה, ממשיכים להתקדם לצעדים הבאים, לרמות הבאות. אחד מהמאפינים של הדבר הזה, שמכונה `היפ-הופ ישראלי`, זה תקווה. `אנחנו נצליח, סאב ימכור, יהיה טוב`. לדבר זה קל, אבל אנשים לא מבינים. ה`סצנה`, ה`מחתרת`, כל הישות החיה והמתפתחת הזו שקוראים לה `היפ-הופ ישראלי`, זה לא סאב. לא עסק שחור. לא רבעיה. זה כולם. כל אחד. א-נ-ח-נ-ו זה הסצנה. אם אנחנו לא נדחוף אותה, אין מי שיזיז את התחת. אנחנו לא מיליונים, והגרעין האמיתי, זה שמוכן לעשות גרפיטי, לגרור חברים בביצים למערכת לשמוע סאב, אפילו לא אלפים. אולי 800 איש. לא יותר. ההבנה הבסיסית הזו חסרה לכל כך הרבה אנשים, שהבועה הזו שיצרנו לא יכולה לעמוד בציפיות. איך האופניים יסעו אם הרוכב מצפה ממישהו אחד לפדל? ואם מדברים בתכל`ס, 90% מאנשי הסצנה מנסים ליצור מוסיקה שחורה, ו88% מאנשי הסצנה פשוט זבל. אין מילה אחרת. הסצנה המקודשת שלנו היא ברובה זבל. לא שאין תירוצים - ילדים, חסרי ניסיון, מתחילים, וכל השטויות האלו. כן, שטויות. ועכשיו זה הרגע של המתלהב התורן לצעוק `אבל זה היפ-הופ ישראלי, כבודדד!`. לא. פשוט לא. זה משפט אינטפנטילי, ילדותי, וחסר בסיס. כבוד בסיסי על ההשקעה נותנים, אבל זבל זה זבל, לא משנה כמה השקיעו בו. ואם כל הכבוד, ממתי בונים סצנה בעזרת אינפנטיליות? בונים סצנה בעזרת כישרון, התמדה, רצון ויכולת. וגם הרבה מזל ותזמון. או דם יזע ודמעות. ה`סצנה`, אנחנו, צריכים לקחת את עצמנו בידים, ולעבוד. אין אפס. ואי אפשר לשבת, לחשוב `ואו איך התקדמנו`, למרות שהתקדמנו מאוד. רצי מרתון לא עוצרים באמצע הדרך, מסתכלים לאחורה ומחייכים. הם דוחפים קדימה, בכל הכוח. והדרך עוד ארוכה. אנחנו כמו פעוט שלומד איך ללכת. לקחנו כבר שני צעדים. אנחנו מתקרבים לשלישי. אבל צריכים לראות רחוק יותר. לא עוד צעד או שניים, לא עוד עשרה. אני רוצה לראות אנשים חושבים במקום בחודשים, בשנים. במקום שנוכל לעמוד על הרגליים, שיהיו יותר משני דיסקים של היפ-הופ ישראלי בשוק, שיהיו עשרות. שנגיע לצרפת, ושסיאן סופה קרו יגידו על דיסק בעברית שהוא מדהים, למרות שאין להם מושג מה אנחנו אומרים., ואז יחפשו באינטרנט תירגום לצרפתית. אני רוצה פסטיבלים של היפ-הופ עם 20 אלף איש. ואנחנו יכולים. זה יקח זמן, זה יקח מאמץ, אבל אפשר. אז להרים את הרמה. לא לשיר על איך שקורעים את המתחרים ומזדינים כמו ארנבים. לשיר על מה שחשוב. על מה שיקשיבו לו. להשקיע את הלב ואת הנשמה, כי אם אנחנו לא ניתן לסצנה, לעצמו את הלב ואת הנשמה מי יתן? NuckBunnies שלא כתב הרבה זמן וחושב שיכל לכתוב את זה הרבה יותר טוב
היפ-הופ בישראל, בתכל`ס, עשה שני צעדים בחייו - ההתחלה, `ההצתה` של מה שנקרה `היפ-הופ ישראלי`, שבאה עם שבק ועסק שחור, ו`העליה הראשונה`, הפעם הראשונה ששומעים ברדיו, שקוראים בעיתונים, וזה הדיסק של סאב. כל השאר זה התקדמות קדימה, ממשיכים להתקדם לצעדים הבאים, לרמות הבאות. אחד מהמאפינים של הדבר הזה, שמכונה `היפ-הופ ישראלי`, זה תקווה. `אנחנו נצליח, סאב ימכור, יהיה טוב`. לדבר זה קל, אבל אנשים לא מבינים. ה`סצנה`, ה`מחתרת`, כל הישות החיה והמתפתחת הזו שקוראים לה `היפ-הופ ישראלי`, זה לא סאב. לא עסק שחור. לא רבעיה. זה כולם. כל אחד. א-נ-ח-נ-ו זה הסצנה. אם אנחנו לא נדחוף אותה, אין מי שיזיז את התחת. אנחנו לא מיליונים, והגרעין האמיתי, זה שמוכן לעשות גרפיטי, לגרור חברים בביצים למערכת לשמוע סאב, אפילו לא אלפים. אולי 800 איש. לא יותר. ההבנה הבסיסית הזו חסרה לכל כך הרבה אנשים, שהבועה הזו שיצרנו לא יכולה לעמוד בציפיות. איך האופניים יסעו אם הרוכב מצפה ממישהו אחד לפדל? ואם מדברים בתכל`ס, 90% מאנשי הסצנה מנסים ליצור מוסיקה שחורה, ו88% מאנשי הסצנה פשוט זבל. אין מילה אחרת. הסצנה המקודשת שלנו היא ברובה זבל. לא שאין תירוצים - ילדים, חסרי ניסיון, מתחילים, וכל השטויות האלו. כן, שטויות. ועכשיו זה הרגע של המתלהב התורן לצעוק `אבל זה היפ-הופ ישראלי, כבודדד!`. לא. פשוט לא. זה משפט אינטפנטילי, ילדותי, וחסר בסיס. כבוד בסיסי על ההשקעה נותנים, אבל זבל זה זבל, לא משנה כמה השקיעו בו. ואם כל הכבוד, ממתי בונים סצנה בעזרת אינפנטיליות? בונים סצנה בעזרת כישרון, התמדה, רצון ויכולת. וגם הרבה מזל ותזמון. או דם יזע ודמעות. ה`סצנה`, אנחנו, צריכים לקחת את עצמנו בידים, ולעבוד. אין אפס. ואי אפשר לשבת, לחשוב `ואו איך התקדמנו`, למרות שהתקדמנו מאוד. רצי מרתון לא עוצרים באמצע הדרך, מסתכלים לאחורה ומחייכים. הם דוחפים קדימה, בכל הכוח. והדרך עוד ארוכה. אנחנו כמו פעוט שלומד איך ללכת. לקחנו כבר שני צעדים. אנחנו מתקרבים לשלישי. אבל צריכים לראות רחוק יותר. לא עוד צעד או שניים, לא עוד עשרה. אני רוצה לראות אנשים חושבים במקום בחודשים, בשנים. במקום שנוכל לעמוד על הרגליים, שיהיו יותר משני דיסקים של היפ-הופ ישראלי בשוק, שיהיו עשרות. שנגיע לצרפת, ושסיאן סופה קרו יגידו על דיסק בעברית שהוא מדהים, למרות שאין להם מושג מה אנחנו אומרים., ואז יחפשו באינטרנט תירגום לצרפתית. אני רוצה פסטיבלים של היפ-הופ עם 20 אלף איש. ואנחנו יכולים. זה יקח זמן, זה יקח מאמץ, אבל אפשר. אז להרים את הרמה. לא לשיר על איך שקורעים את המתחרים ומזדינים כמו ארנבים. לשיר על מה שחשוב. על מה שיקשיבו לו. להשקיע את הלב ואת הנשמה, כי אם אנחנו לא ניתן לסצנה, לעצמו את הלב ואת הנשמה מי יתן? NuckBunnies שלא כתב הרבה זמן וחושב שיכל לכתוב את זה הרבה יותר טוב
