מפציעה ...

[ברבי28]

מפציעה ...

אחרי תקופה לא קצרה של אש נמוכה ... אני פה, עכשיו גם כותבת ... אחרי שלושה שבועות מאוד קשים (הכל בסדר ...), פשוט הלימודים, והעבודה, והעבודה והעבודה .... חזרתי לכתוב בכל התחומים האישיים דווקא העניינים בסדר ... שבועיים מטורפים בלימודים שנגמרו בציונים משביעי רצון, ביקורת באקו לב שנראית בסדר (מסביב ל VSD מתחילים לראות רקמת סגירה, וגם אם לא יסגר חיים עם זה עד 120), והעבודה - באופן מפתיע קיבלתי בשבוע שעבר קידום לאחר שנה של ציפיה, וחודשיים לפני חופשת לידה - תנאים משביעי רצון (יותר

וגם

). והכל התחיל להיות בסדר, עד אתמול בבוקר שטרף לי את כל הקלפים ... שריסק אותי ושבר אותי לגמרי, במיוחד הצמידות לאזכרה של רפאל ז"ל ( מתנצלת מראש בפני חברותי הדתיות ושומרות המסורת כאן, אם משהו מדברי ישמע כפוגע, כשופט או לא מבין או יהיר - אני כותבת מהלב ולא מהראש ) אחת מהעובדות אצלי המחלקה, איבדה אתמול בבוקר את בנה בן ה 10 חודשים, הילד היה חולה, נולד חולה, והובא לעולם בידיעה שהוא חולה, אתמול הוא נאסף אל אחותו שגם אותה איבדה האמא מאותה מחלה בדיוק. כשקיבלתי אותה לעבודה, היא סיפרה לי בראיון העבודה את כל קורותיה, ואני שהייתי אז בשבוע 10 או משהו כזה, התקשיתי להבין את דרכי פעולתה. היא ובעלה נשאים שניהם של מחלה גנטית בעלת השלכות לא פשוטות (התגלה לאחר לידת הבת הראשונה שנפטרה מאותה מחלה), לאחר מכן נולד להם ילד שאינו נשא של המחלה (אובחן כאוטיסיט לפני כשנה וחצי), בהריון שאחריו עשתה בדיקת סיסי שליה, שיצאה תקינה אך כתוצאה מהבדיקה איבדה את ההריון, ולכן החליטה שהיא לא עושה יותר בדיקות ו"לוקחת באהבה את כל מה שאלוהים דן אותה אליו", את הילד הזה, היא הביאה לעולם בידיעה שלא יחיה זמן רב ולא הפסיקה את ההריון "מי אני אלוהים שאני אחליט מי יחיה ומי ימות", היא קיבלה באהבה את הגזרה שקיבלה ובחרה להביא לעולם את הילד הזה גם אם לתקופה קצרה "כי זה התיקון שלה", ילדה / נערה בת 25 שחוותה כ"כ הרבה בחיים שלה אתמול התקשרתי אליה בבוקר, לאחר שנודע לי ממנהלת הצוות שלה על הסיפור, כולי חנוקה שואלת מה שלומה ... והיא עונה לה "יהיה בסדר ברוך השם", ההלויה לדברי האנשים הייתה חוויה מזעזעת, קצת מכניסה פרופורציה לחיים, והם שבאו לנחם מצאו את עצמם מנוחמים ממנה עם אמרות של "תודה שבאתם", "תודה על החיבוק" "אין כמוכם", "שאלוהים יברך אתכם" ... והאמירה (ושוב סליחה מחברותי) של בעלה, שזיעזעה לי כל נים בגוף "ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך", פשוט הצמידו אותי בזעזוע לסיפור איוב לרגע אחד נשמע כמו לקוח מהזיה - אבל זה כנראה כוחה האמיתי של האמונה הגעתי הביתה, חיבקתי את הגברת (שלא הבינה מה נפלתי עליה "אמא את מועכת אותי"), ואחרי לילה מסוייט (בו חלמתי לפחות שלוש פעמים שהיא הולכת לי לאיבוד, בפארק, בים, בשדה התעופה), אני יושבת פה וכותבת ... לא יודעת למה ... אולי כי אני יודעת שפה תבינו אותי הכי טוב (גם אם לא תסכימו) שנדע רק ימים טובים מאלה ...

 

[אמאדובה]

וואו, איזה סיפור

קטונתי מלשפוט אנשים כאלה, באמת. אני שמחה בשבילה שיש לה אמונה כזו חזקה שמחזיקה אותה. מאחלת לה שלא תצטרך לעמוד בעוד מבחנים

 

[happy]

וואו איזה סיפור

כלכך קשה. מקנא באנשים שיש להם אמונה כלכך גדולה. מאחלת להם רק בריאות. ולך יקירתי תחזיקי מעמד אין לך עוד המון זמן.

 

[יעל של עדי]

ברבי

נכנסתי כדי לכתוב משהו לגבי המפגש שהיה ומצאתי את הודעתך שלא יכולתי להתעלם ממנה. נשמע על פניו שחברתך בהלם. גם אם ה' נתן ולקח, זה לא אומר שלא מתאבלים. אני חושבת שהיא בשלב הראשון של ההתמודדות, הלם. אני תמיד שואלת את עצמי אם אנשים מאמינים עוברים את האבדן אחרת, אולי מתוך השלמה אבל אני לא בטוחה שזה באמת כך או משהו שנאמר כלפי חוץ. לא יודעת. בכלל, כל אחד עובר אחרת אז אני לא חושבת שאפשר להכליל... טוב, אני מדברת עם עצמי עכשיו. אני מבינה את הקושי שלך והכאב. זה כל כך נורא שילד נפטר. גם אם אמא שלו חושבת שזה תיקון או מה שזה לא יהיה, זה עדין כואב ועצוב ובמידה מסויימת מיותר. אני מכבדת את ההורים שמשאירים את הילד למרות הידיעה על המחלה אם כי אני לא בטוחה שאני מבינה אותם. כי סה"כ הילד הזה סובל כל חייו - אז בשביל מה? בכל מקרה, כותבת כאן בשבילך. לתת לך חיבוק מנחם אבל גם לומר לך מברוק על הקידום. ואם עשו זאת קצת לפני חופשת לידה אז בכלל כנראה שממש מגיע לך. כל הכבוד. יעל

 

[ל ג י]

אני מרגישה דומה

למה שכתבה יעל של עדי. מאד קשה לי להאמין שחברתך לעבודה החלה להתמודד עם האובדן הענק, עם האין, עם הגעגועים. זה נשמע שיש שם אמונה גדולה, אבל גם שוק גדול. קשה לי עם משפטים שנשמעים כמו סיסמאות (ולי, רק לי - סיסמאות ריקות). איפה הרגש? איפה הצער? איפה הגעגועים בתהליך הנוראי והבלתי אפשרי הזה? אני באמת מקווה שהיא תמצא נוחם באמונה החזקה שלה. ל ג י

 

[זברה כתומה 19]

לא מצאתי כותרת, אז פשוט תכנסי להודעה עצמה

קודם כל, המון מזל טוב על הקידום והשדרוג בעבודה! מגיע לך, ועכשיו גם יהיה יותר קל לנסוע לראות מה הפועלים עשו השבוע בבית החדש...... לגבי הבחורה מהעבודה שלך, קשה לי להגיב. אולי בגלל שאני בחרתי אחרת עם התסמונת שלנו, אולי בגלל שאני ואלוהים לא ממש בקשר, ואולי כי זה באמת משהו שאי אפשר להבין ומצד שני אי אפשר לשפוט. מאחלת שהילדים הבאים יהיו בריאים ויביאו לה נחמה ואושר... ולגבי החלומות - אם לא הייתי יודעת אחרת, הייתי חושבת שאת קצת בהיריון, אולי אפילו היריון קצת מתקדם, עם לחץ של מעבר דירה ושל בנייה. אה, והייתי מנחשת שאת גם אובדנית בעברך... הכל מאד ברור ונורמלי, ולא נותר לי אלא להזכיר לך שממש היום (או אתמול או מקסימום מחר) החלפת קידומת של שבועות ההיריון...... ולסיום - אם הגברת הולכת לאיבוד שוב פעם, היא מוזמנת לקחת איתה את אחד מהילדים שלי.............

 

[ברבי28]

תודה מותק, ההודעה שלך עשתה לי חם בלב ...

ורק גרמה לי להתגעגע יותר ... את חושבת שזה קשור לזה שאנחנו בשבוע 30 ? (רציתי לרשום פה משהו, אבל אני מפחדת מעין הרע אז רק אוסיף

) יאללה סלט

 

[זברה כתומה 19]

קיצור טווחים!!!

פותחים סניף של הסלט בצומת בית קמה (במקום הבורגר ראנץ'). במיוחד בשבילינו (-:

 

[תמי ס]

איזה סיפור, איזה סיפור

והאמת? אני לא מבינה את זה, לא מצליחה להבין את זה. בתור אחת שעשתה כל בדיקה אפשרית על מנת להימנע ככל האפשר מללדת ילד פגוע, בתור אחת שעמדה פעמיים בצומת הזו של "להפסיק הריון או להתמודד עם ילד פגוע"? אני לא מצליחה להבין איך אנשים יולדים במודע ילד לחיים קצרים שכל כולם סבל. יש רק משהו שאני לא מבינה, כתבת שהיא החליטה לא לעשות יותר בדיקות בהריונותיה, כלומר לא עשתה סיסי שליה, אז בעצם בזמן ההריון היא לא ידעה שהילד נושא את המחלה, לא?. גם אני כמוך לא מתחברת בכלל למשפט "ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך", שמעתי את המשפט הזה גם בלוויה של רפאל, והוא נאמר ע"י אביו של רפאל, ומצטערת - לא מבינה את זה, וזה אחד הדברים שגרמו לי למשבר אמוני, מה זאת אומרת ה' נתן? אז למה הוא נתן ילד פגוע? עכשיו לגבייך, שמחה מאד לשמוע על הקידום, שמחה על הציונים הטובים, וכמובן שמחה על האקו האופטימי. ואם כבר קיבלת רכב, עכשיו באמת אין יותר תירוצים ותתחילי להגיע לכל מפגש במרכז...

 

[ברבי28]

את צודקת לא ניסחתי טוב

היא לא ידעה שהילד נושא את המחלה, אבל ידעה שיש סבירות גבוהה לכך

 

[מעיין ברכה]

בלת"ק, לא חושבת שזה קשור לדת

אלא יותר עניין של גישה רוחנית, כלומר, חושבת שיש לא מעט רבנים שדווקא היו מחייבים (מלשון לראות בחיוב) את ביצוע הבדיקה והפסקת ההריון במידת הצורך, כמו גם יש שהיו רואים בעין יפה המנעות ממנה. כך או כך, כעמדה הלכתית אין תפיסה אחת המונעת את הבדיקה. ובאמת, שנדע ימים יותר טובים. כך או כך, זה סיפור מזעזע

 

[מעיין ברכה]

וכמובן, להבדיל לגמרי

שמחה לקרוא גם על הטוב הרב בחייך. כן ירבה.

 

[ביחד ננצח1]

איזה סיפור קשה...

 

[נאשא]

ברביל'ה

נתחיל מהסיפור הנורא. קטונתי, מרגישה שאני ממש לא יודעת מה לומר. די מזועזעת, ומאד עצובה, מודה. בעיקר רוצה להיות כאן בשבילך, כי נראה שלך זה מאד קשה ואיך לא באמת?! ומצד שני כל כך שמחה עבורך. זה שאת מוצלחת ידענו, וזה שיודעים להעריך גם במקום העבודה ועוד בתקופות כאלה, זה פשוט נהדר. גאה בך כל כך אחותי. והמבחנים והציונים: מלכה את, אין בכלל ספק בדבר.

 

[עדיקים]

ברבי יקירתי

אכן סיפור קשה מאוד מאוד ולא נתפס. חושבת מה לכתוב וממש לא מוצאת מילים, כותבת ומוחקת כותבת ומוחקת. אני רק רוצה לומר שאני מאוד מסכימה עם מילותיה של מעיין ברכה זה לא דת אלא אמונה רוחנית.

 

[whimsical me]

איזה סיפור ../images/Emo14.gif

צ'מעי, מה אני אגיד לך...אפילו לי עצמי עדיין לא ברור אם עדיף למנוע מילד חיים מראש, או לתת לו את הצ'אנס לנס. ואני, את ההחלטה של בזמן אמת, כבר קיבלתי.

 

[נייטי]

להבדיל אלפי הבדלות

פעם האיש חזר הביתה וסיפר לי על חתול בן שמונה שהגיע אליהם בגלל איזה בעיה וכשעשו לו אולטרסאונד גילו שהלב והכבד שלו מחוברים ביחד ברקמות ובכלי הדם. למוטאציה הזאת בגופו לא היה שום קשר למצב הבריאותי שבעטיו הוא הגיע לטיפול, והחתול הבריא וחזר לביתו שמח וטוב לב ואני בטוחה שהוא לא מודע לעובדה שהוא מוטאציה, שאחרי הביקור הזה נכתבו עליו לא מעט מאמרים, ושהוא שוכן בלבה של אמא אחת שיודעת, שלו היה מדובר בעובר שלה, הוא לא היה זוכה ליום אחד של שמש. בכל פעם כשאני שומעת על בחירות לתת לעובר חולה ופגוע צ'אנס לחיות, אני נזכרת בסיפור החתול ותוהה על ההחלטות, שאנחנו, דרות הפורום הזה, הכביכול מודעות, לוקחות עם המון הגיון. אני יודעת, שסיפור חתולי כזה יכול לקרות גם לבני אדם בדיוק כמו שהוא יכול לקרות לחתול, אחת למאה מליון מוטאציות בערך, תזכה בחיים מלאים בלי קשר למום או לפגיעה. אני חושבת, שבשביל ללדת עובר בלי כליות ושלפוחית שתן, הייתי צריכה הרבה אמונה בסבירות הנמוכה שהוא יהיה המוטאציה האחת למליון, שתתפתח לחיים מלאים בלי מערכת שתן נורמטיבית (עד כמה שידוע לי עוד לא נולדה מוטאציה כזאת אבל מי יודע, יש יותר עוברים ואנשים בעולם שלא עשו אולטרסאונד וגם ימותו בלי לעשות אחד כזה, ויתכן שמסתובב איפה שהוא בטיבט ילד בלי כליות ובלי שלפוחית שמייצר שתן בדרך אחרת). לי אין אמונה כזאת, אין לי אמונה בשביל דברים הרבה פחות מטורפים. אני לאהייתי מסוגלת לבחור בצ'אנס הזה, ואני גם לא חפה מביקורת כלפי בחירה כזאת אבל בראש, איפה שהוא בראש, אני תמיד זוכרת את החתול עם הלב שמחובר לכבד, וחושבת שאם אמא שלו הייתה בת אדם, היא כנראה הייתה כותבת לנו כאן בפורום כמה דברים על הבחירות שלנו ועל אמונה. אני מאחלת לבחורה הזאת מכל הלב, שהתיקון הבא שלה יזכה לחיים ארוכים ומלאים ושהיא לא תבחן יותר על אמונתה.

 

[יעל של עדי]

הסתובבה פעם מצגת כזאת

על מה היה קורה אם היינו יודעים על מישהי שנכנסה להריון תשיעי משפחה עניה וכ', מלא צרות , לא זוכרת בדיוק, ושהיינו יודעים בוודאות שהילד היה חרש. אם היינו בוחרים להפיל אותו, בזה הרגע הרגנו את בטהובן. היו שם עוד כמה סיפורים כאלה, זה משהו נגד הפלות. אני לא בטוחה שלי אישית היה את האומץ להביא ילד לעולם כשאני יודעת בוודאות שתהיה לו בעיה בריאותית, לא כל שכן אם הייתי יודעת שהוא יסבול ושהחיים שלו יהיו קצרים מאוד. יחד עם זאת, אף אחד לא מבטיח לנו, כשאנחנו מביאים לעולם ילדים בריאים, שהחיים שלהם יהיו ארוכים ובריאים - ראה ערך בתי המתוקה והסכרתית. נכון, אפשר לחיות עם סכרת. חיים ארוכים וטובים. אבל מה יקרה אם יום אחד יוכלו לאבחן פוטנציאל סכרת אצל עובר - מה אז? מה הייתי בוחרת? שאלה כל כך קשה. לדעתי אלה שאלות בלי ממש תשובות עליהן. כל אחד עושה מה שהוא חושב לנכון בהריון ובחיים של ילדיו, על פי מערכת הערכים השיקולים והרגשות שלו. אני לא שופטת. אבל כמובן חושב מה הייתי עושה אם...

 

[זברה כתומה 19]

הסתובבה פעם גם מצגת אחרת

שדיברה על תכנון משפחתי מהצד המניעתי שלה. כל פעם הראו תמונה מצהיבה של זוג הורים, והקריין אמר "מר וגברת סטלין, ההורים של יוזף סטלין". "מר וגברת היטלר, ההורים של אדולף היטלר" וכו' וכו' ובסוף נאמר "לו רק הם היו משתמשים בקונדום בזמן". בקיצור, מצגת שמעודדת שימוש באמצעי מניעה. אז נכון שעדיין אי אפשר לאבחן תכונות אופי רצחניות, דיקטטוריות או אחרות לפני הלידה, אבל השאלה "מה היה קורה אילו היינו יודעים...." היא בעייני שאלה בעייתית. במציאות של חיי אני פוגשת ילדים חרשים. חלקם ממשפחות עניות ומרובות צרות וחלקם מ"סתם" משפחות. כמובן שלעולם אין לדעת אבל הסיכוי שמישהו מהם יהיה בטהובן הוא די קטן, בטח ובטח לעומת ילדים שומעים......... תמיד אפשר להתמקד ביוצא הדופן ששרד והצליח כנגד כל הסיכויים - ואלו סיפורים נפלאים - רק שהם מסתירים מאחוריהם את הרוב הגדול של אותה אוכלוסייה שמתקשה לעמוד בסטנדרטים ממוצעים, שלא לומר להתעלות ולשגשג. מסכימה איתך שכל השאלות האלו הן שאלות שאין ממש תשובה עליהן. ומסכימה איתך שאלו החלטות של ההורים לפי מערכת הערכים והשיקולים והאמונות שלו. ובאיזה שהוא מקום אני מקווה שלעולם לא נצליח לחזות באופן מלא את מה שצפוי לעובר במהלך חייו, כי זה יעמיד הורים בפני סל בלתי אפשרי של ההחלטות קשות מנשוא.

 

[יעל של עדי]

מסכימה עם כל מילה שלך

ועכשיו נזכרתי גם במצגת שאת הזכרת. מסכימה איתך שאם נדע כל מה שיש לדעת על הילד לפני שנולד זה בלתי אפשרי מבחינת ההחלטות וגם מוציא קצת את הכיף. תארי לך. יש בעיה עם הילד. אמא פולניה היום דואגת, מתלבטת מה יש לילד, הולכת לרופא, יש אקשן. אמא פולניה שיודעת הכל מראש ישר יכולה לדעת:אה, זה הסכרת/חרשות/לא משנה מה שאני יודעת שיהיה לו. איפה ההנאה שבדאגה, בהתלבטות לאן ללכת ומה לעשות. אם הכל ידוע מה הכיף? עדיף קצת מסתורין. פעם חשבתי שהילדים שלי יצטרכו ללכת לסופר, לבחור מהמדף את הקומבינציה שמתאימה להם "עיניים ירוקות, שער שחור, גובה ממוצע, בעצם, לא תביא לי קצת מעל הממוצע, והפעם תביא לי ילד עם אינטליגנציה ממוצעת. אין לי כח לעוד מחונן"... וזה נראה לי מזעזע. אז כן מסתורין קצת ושלא יהיו לנו החלטות קשות מדי. אמן. יעל