סתם בחור24
New member
מפחיד וכדאי להביט...
האם אני המשוגע או אתם? 2012
האמת שכתבתי את מה שתקראו כאן תוך כדי ניקיון בעבודה, ובשפת האנגלית. עכשיו אני אנסה לתרגם ואולי גם אוסיף עוד...אני מאמין שהעולם האמיתי הוא הלא נורמלי. אבל שאתה סובל בשביל לחיות בו. אלוקים בחר לי חיים כאלה ואולי יש לכך סיבה. או שהוא פשוט רע. אולי היעוד שלי זה לסבול או למצוא את הדרך החוצה.לאור שלי. לשמחה ולנחת שאני כל כך רוצה. יש משהו משעמם ולא מתאים לנו בעולם "הנורמלי". זה נראה לי שאנחנו לא מסוגלים או אולי לא באמת רוצים להתחבר לנורמליות האנושית. אולי איננו מתאימים בכלל לאנושות, ואולי זה יעודינו,לסבול. זה כל כך קשה כי אנחנו חיים בסבל שלא נראה לו הסבר הגיוני,על אף כל התארויות. משהו לא מסתדר בתחושה הפנימית האמיתית. משהו בהיגיון האנושי שמשיב לנו ומסביר את סבלנו לא מסתדר אפשהו בלב. אני חושב שאנחנו בוחרים לחיות את הלא נורמלי כי יש לנו חיבור לזה על אף הסבל הנורא...רוצים להתנתק ולהיות נורמלים ולא לסבול אך בו זמנית משהו רוצה להישאר באותו מקום.משהו מתחבר ללא נורמלי הזה. לפני כמה שנים,הייתי אומר לעצמי שאני בכלל לא רוצה להיות "כמו כולם" ושאני חושב שהחיים ה"נורמלים" עצובים ולא האמת שלי ולא מה שאני רוצה. אמרתי שהדיכאון שלי נובע מהרצון להיות נורמלי כשאני לא באמת חפץ בכך. אני נמצא במשיכת חבל ותקוע באמצע כשמושכים אותי 2 כוחות אלה. שניהם חזקים ושניהם משכנעים אך אינני רוצה להיות באף אחד מהם. הדיכאון,העצב,הסבל והיאוש אולי נובעים מהמקום שאני נמצא. המקום הנורמלי לא מספק אותי ונראה לי דכאוני. המקום הלא נורמלי לא טוב לי.
יש משהו עצוב ולא נכון,ואני לא מתחבר לחיים הנורמלים. ילדות,בית ספר, אהבה, משפחה, חתונה, גיל האמצע, מחלות, חדשות, הצלחה וכישלון, ריבים, זקנות,סבא,נכדים...משהו שמה מרגיש לי משעמם,לא מאתגר אותי,עצוב לי לחשוב על הדרך של האנושות. הולכים כפרות אחד אחרי השני. אני רואה את זה בצורה עצובה,כאילו שאנשים רצים אחרי הזנב שלהם,כמו כלב. רודפים אחרי מילוי החסר, מחפשים משהו, מנסים לחיות כמו שצריך, בורחים מהאמת,הסבל והכאב, מפחדים מהלא נודע,השונה, מעצמם..המחשבות שעולות להם בראש שהוא טאבו.. כמו גבר נשוי שמתפתה מול אישה ונמצא במלחמה נגד הטאבו. אנחנו נלחמים במה שמפחיד אותנו במה שיהפוך אותנו לבעייתים ולא מקובלים בעולם הזה. המחשבות שלי נובעות מתוך תובנות שאני יכול לראות בגלל המקום שאני נמצא. רוב האנשים לא יבינו אותי ויגידו ישר שאני מדבר שטויות,מבלבל את המוח, מנסה לתרץ את הכאב ועוד. ההבנה על העומק של מה שאני מרגיש הוא ייחודי לאנשים ייחודיים. זה מקום אחר מהנורמלי. זה רצון להיות ולא להיות. זה רצון לגעת באמת שלי בלי מחסומים. זה רצון להיות האני האמיתי והטבעי. אילו לא הייתי גדל במשפחה דתית יהודית, מה היה טבע האדם שלי? אילו אבא שלי היה נוסע למקום רחוק,פוגש את אשתו,שבדיוק הייתה באיזור, ואני הייתי התוצאה..מי הייתי? מה האני האמיתי? האם זה מה שהוריי חינכו אותי? האם זה הדת בו גדלתי עליו? למה אני לא רציתי להיות דתי? אולי מפני שלא רציתי להיות משהו שלא האמת שלי,הטבע הפשוט שיוצא מהרחם אל האויר. מה היה קורה אילו יצאתי לאויר מתוך הרחם בתוך חללית או בתוך אונייה אי שם בים? אם הייתי נולד בתוך כניסייה, במדבר, באורווה, בג'ונגל? מי אני? אני י שחינכו אותי להיות? משהו שם לא מסתדר לי ואף גורם לי לברוח מזה, לברוח ממה שהפכו אותי להיות. אני מרגיש שבני אדם עיוורים לעצמם,לא מחליטים כי כבר הוחלט מי יהיו ברגע שמישהו אסף אותם בתוך ידיו,לרוב רוםא באיזשהוא מרפאה. איפה טבע האדם? נראה לי אנחנו הלכנו לאיבוד בתוך מה שהוחלט שנהיה. ההורים הם המחליטים העיקריים. הם המחנכים. אך למה שאני יהיה מי שאבא שלי רצה שאני אהיה. זה הוא ואני זה אני. אם הוא כופה עלי את חייו,דרכו,אישיותו,משפחתו, דתו, מחשבותיו, רצונו...ה"אני" שלי נעלם. אני מחפש ומנסה לגלות את ה"אני". זה עושה אותי למוזר ולא מובן כי זה בדיוק ההפך ממה שאנשים אחרים מנסים לעשות,רוב העולם. אבל החיבור שלי למצוא את הטבע שלי לפני מה שנהייתי הוא עצום ומושך אותי ללא נורמלי. זה חלק מלחיות חיים לא נורמלים שמאפשר לחיים הלא נורמלים שלי להיות נורמלים בתוכי. זה כמו אדם שנמשך לאדם אחר. אין תמיד הסבר לזה. או שאתה מתחבר או שלא. אי אפשר להתעלם מזה כי זה האמת שאתה יודע אותו. קשה לאמר אני לא נמשך אם אתה כן נמשך. ככה קשה לאמר שאני מנסה להיות נורמלי אם אני לא מנסה כי אין חיבור לזה עמוק עמוק בפנים. אינני רוצה להתעלם מהטבע האמיתי שלי. היכולת לתת לתת מודע להיות מודע זה מתנה. לא לכל אחד יש את זה כי כולם מנסים להתעלם מזה כאילו לא קיים על אף שזה קיים בכל אחד. השכל שלי הוא בשבי מרגע שנולדתי. אנחנו עבדים למה שמכתיבים לנו. מה שהאנושות מכתיבה לנו. אנחנו קשורים ולא יכולים להשתחרר כדע לגעת באמת. אנחנו מפחדים לגלות מה יש שם וזה ברור גם למה. כל הלא נורמלי קיים שם. כל הדברים שאנחנו דוחפים לתת מודע, מעלימים עין ממנו כשהוא צץ לרגע בתודעה...אנחנו לא רוצים להיות כמו חיות שרובם עובדים לפי אינסטינקטים. האינסטינקטים האלו מזכירים לי יותר את הטבע הראשוני שלנו. יש שם פחות עבדות. יש משהו באינסטינקטים הטבעיים,בטאבו האנושי שאני מתחבר אליו,ולא רוצה להגיד שזה לא קיים בתוכי! אני רודף אמת! הינה משהו מפחיד...מה אם בן אדם נולד,חי כמה שנים ופתאום מגלה שהוא סוטה מהנורמלי,ללא שום הסבר, פשוט עובדה שככה הוא חושב. יכול להיות שהוא מדמיין את עצמו רוצח אנשים, יכול להיות שהוא נהנה לראות אונס,יכול להיות שהוא רוצה שאנשים יסבלו וזה עושה לו משהו טוב, אולי אני בטבעיות מרגיש אני רוצה להיות מבודד,אולי אני נמשך מין שלי,אולי אני נמשך לגורילות או זבובים,אולי הייתי רוצה לקיים יחסי מין עם אבא שלי,אולי עם אחותי,תחושה של תאווה,רצון למות,רצון להכאיב או לראות כאב של אחר...מי ידבר על זה? מי יגיד דברים כאלה בפומבי? זה טאבו! זה הופך אותך למשוגע. כל מה שמפריד בין משוגע לנורמלי זה הפה. זה מה שיוצא מהפה שלך. לכולם יש דברים מפחידים שהם דוחפים לתת מודע כדי שזה ימות מהתודעה ולא יהיה חלק מהם,ולמה הם מפחדים מזה? כי זה טאבו! כי זה הופך אותם למשוגע ברגע שהם מאשרים את זה...אומרים את זה בקול רם. לרוב,גיליתי,שבחדר טיפולים אפשר לשמוע ולדבר על התת מודע. אבל זה מפחיד לדבר. כי גם מול אנשים הפרויד זה סיכון שאני אהיה משוגע פתאום. המוח פועל בכיוון אחד והפה בכיוון אחר. מה יקרה אם אנשים היו תואמים בין המוח לפה שלהם...כולנו היינו מוגעים וזה היה הופך להיות ה"נורמלי"! אולי המוח האנושי טועה. אולי אנחנו אמורים להיות מה שאנחנו מרגישים ללא מעצורים,להוציא את התת מודע למודע...זה מפחיד שברגע שאנחנו מאפשרים זאת אנחנו הופכים להיות "לא נורמלים" , כמו חיות, גם אם היינו נחשבים רגילים שנייה לפני כן. אולי אנחנו צריכים להיות חיות ולחיות ככה ולמות. אולי אנחנו אמורים לסבול ולחיות בעולם אתגרי ולא נורמליאולי אנחנו לא צריכים לנסות להיות מה שאנחנו לא. גם אם החבר שלי והמשפחה אוהבים אותי ברגע זה, אם אתן לתת מודע להיות האמת שלי אנשים ולא משנה כמה אוהבים אותך,יברחו ממני ויפחדו ממני. הם ינסו לשכנע אותי בהיגיון האנושי שלהם. שאני טועה,יזרקו כל מיני פילוסופיות שנכתבו והתקבלו בהיגיון האנושי. אולי הנורמלים מפחדים להיות משוגעים בעצמם ומגינים על עצמם על ידי שכנוע עצמי שאני משוגע והם לא. אולי הפחד הכי גדול שיום אחד גם הם יהפכו להיות כמוני,לחשוב ככה. מפחיד. בכלל, האי ידיעה מה יהיה מחר,מי אני אהיה זה פחד האנושות. כל אחד רוצה להיות שמח ולא לדאוג כל הזמן כי אחרת כולנו היינו מתאבדים. ואלי האמת כואבת ואנשים לא רוצים שיכאב להם אז הם בורחים ודוחקים את האמת וממציאים אמת שלהם שלא יכאב להם. אולי אני מפחד ברגע זה שאני כותב..מפחד שמישהו יקרא את זה, מפחד שיראו לתוכי. אולי אני הנורמלי ואתם המשוגעים. מי מחליט מה זה נורמלי אלוקים? בני אדם? לאחרים אין דעה בעניין. אולי אלוקים משחק דמקה עם חבריו ומנסה לבלבל את האויב ומי שמנצח זה המשוגעים. האם אני מעדיף להיות כמו כולם?נורמלי כמוהם? מה מושך אותי ללא נורמלי? למה להימשך לסבל אם אני לא רוצה לסבול?! מה אם אני לא חושב כמו כולם? מה אם אני עשוי מחומר אחר? יש משהו יפה בלהיות אני,יש משהו שלא הייתי רוצה לוותר עליו,משהו שנותנת לי הרגשה עליונה כי אחרים לא מכירים את זה. יש משהו שגורם לי לחייך כשאני עוצר רגע ומביט בבני אדם...וחושב שאני יודע משהו שהם לא. שאני דוקא הנורמלי. שאני גאה להיות אני. שיש לי מתנה שאין להם,הסתכלות נרחבת. ויש משהו מיוחד בזה. לפעמים אני מרגיש מדהים שאני חש את האמת שלי ולא מפחד ממנו...לעומת אחרים מסביבי שעושים הכל כדי להדחיק אותו, על אף שהם יודעים שזה קיים גם בתוכם. הדבר היחיד שאולי יתכן ויהיה הגיוני לבן אדם רציונלי זה שזה הגיוני למה אני סובל. עכשיו אנחנו יודעים למה אני סובל,כי אני מנסה לתת לתת מודע להיות חלק ממני. מה אם אני צודק ואתה טועה? מה אם אין
האם אני המשוגע או אתם? 2012
האמת שכתבתי את מה שתקראו כאן תוך כדי ניקיון בעבודה, ובשפת האנגלית. עכשיו אני אנסה לתרגם ואולי גם אוסיף עוד...אני מאמין שהעולם האמיתי הוא הלא נורמלי. אבל שאתה סובל בשביל לחיות בו. אלוקים בחר לי חיים כאלה ואולי יש לכך סיבה. או שהוא פשוט רע. אולי היעוד שלי זה לסבול או למצוא את הדרך החוצה.לאור שלי. לשמחה ולנחת שאני כל כך רוצה. יש משהו משעמם ולא מתאים לנו בעולם "הנורמלי". זה נראה לי שאנחנו לא מסוגלים או אולי לא באמת רוצים להתחבר לנורמליות האנושית. אולי איננו מתאימים בכלל לאנושות, ואולי זה יעודינו,לסבול. זה כל כך קשה כי אנחנו חיים בסבל שלא נראה לו הסבר הגיוני,על אף כל התארויות. משהו לא מסתדר בתחושה הפנימית האמיתית. משהו בהיגיון האנושי שמשיב לנו ומסביר את סבלנו לא מסתדר אפשהו בלב. אני חושב שאנחנו בוחרים לחיות את הלא נורמלי כי יש לנו חיבור לזה על אף הסבל הנורא...רוצים להתנתק ולהיות נורמלים ולא לסבול אך בו זמנית משהו רוצה להישאר באותו מקום.משהו מתחבר ללא נורמלי הזה. לפני כמה שנים,הייתי אומר לעצמי שאני בכלל לא רוצה להיות "כמו כולם" ושאני חושב שהחיים ה"נורמלים" עצובים ולא האמת שלי ולא מה שאני רוצה. אמרתי שהדיכאון שלי נובע מהרצון להיות נורמלי כשאני לא באמת חפץ בכך. אני נמצא במשיכת חבל ותקוע באמצע כשמושכים אותי 2 כוחות אלה. שניהם חזקים ושניהם משכנעים אך אינני רוצה להיות באף אחד מהם. הדיכאון,העצב,הסבל והיאוש אולי נובעים מהמקום שאני נמצא. המקום הנורמלי לא מספק אותי ונראה לי דכאוני. המקום הלא נורמלי לא טוב לי.
יש משהו עצוב ולא נכון,ואני לא מתחבר לחיים הנורמלים. ילדות,בית ספר, אהבה, משפחה, חתונה, גיל האמצע, מחלות, חדשות, הצלחה וכישלון, ריבים, זקנות,סבא,נכדים...משהו שמה מרגיש לי משעמם,לא מאתגר אותי,עצוב לי לחשוב על הדרך של האנושות. הולכים כפרות אחד אחרי השני. אני רואה את זה בצורה עצובה,כאילו שאנשים רצים אחרי הזנב שלהם,כמו כלב. רודפים אחרי מילוי החסר, מחפשים משהו, מנסים לחיות כמו שצריך, בורחים מהאמת,הסבל והכאב, מפחדים מהלא נודע,השונה, מעצמם..המחשבות שעולות להם בראש שהוא טאבו.. כמו גבר נשוי שמתפתה מול אישה ונמצא במלחמה נגד הטאבו. אנחנו נלחמים במה שמפחיד אותנו במה שיהפוך אותנו לבעייתים ולא מקובלים בעולם הזה. המחשבות שלי נובעות מתוך תובנות שאני יכול לראות בגלל המקום שאני נמצא. רוב האנשים לא יבינו אותי ויגידו ישר שאני מדבר שטויות,מבלבל את המוח, מנסה לתרץ את הכאב ועוד. ההבנה על העומק של מה שאני מרגיש הוא ייחודי לאנשים ייחודיים. זה מקום אחר מהנורמלי. זה רצון להיות ולא להיות. זה רצון לגעת באמת שלי בלי מחסומים. זה רצון להיות האני האמיתי והטבעי. אילו לא הייתי גדל במשפחה דתית יהודית, מה היה טבע האדם שלי? אילו אבא שלי היה נוסע למקום רחוק,פוגש את אשתו,שבדיוק הייתה באיזור, ואני הייתי התוצאה..מי הייתי? מה האני האמיתי? האם זה מה שהוריי חינכו אותי? האם זה הדת בו גדלתי עליו? למה אני לא רציתי להיות דתי? אולי מפני שלא רציתי להיות משהו שלא האמת שלי,הטבע הפשוט שיוצא מהרחם אל האויר. מה היה קורה אילו יצאתי לאויר מתוך הרחם בתוך חללית או בתוך אונייה אי שם בים? אם הייתי נולד בתוך כניסייה, במדבר, באורווה, בג'ונגל? מי אני? אני י שחינכו אותי להיות? משהו שם לא מסתדר לי ואף גורם לי לברוח מזה, לברוח ממה שהפכו אותי להיות. אני מרגיש שבני אדם עיוורים לעצמם,לא מחליטים כי כבר הוחלט מי יהיו ברגע שמישהו אסף אותם בתוך ידיו,לרוב רוםא באיזשהוא מרפאה. איפה טבע האדם? נראה לי אנחנו הלכנו לאיבוד בתוך מה שהוחלט שנהיה. ההורים הם המחליטים העיקריים. הם המחנכים. אך למה שאני יהיה מי שאבא שלי רצה שאני אהיה. זה הוא ואני זה אני. אם הוא כופה עלי את חייו,דרכו,אישיותו,משפחתו, דתו, מחשבותיו, רצונו...ה"אני" שלי נעלם. אני מחפש ומנסה לגלות את ה"אני". זה עושה אותי למוזר ולא מובן כי זה בדיוק ההפך ממה שאנשים אחרים מנסים לעשות,רוב העולם. אבל החיבור שלי למצוא את הטבע שלי לפני מה שנהייתי הוא עצום ומושך אותי ללא נורמלי. זה חלק מלחיות חיים לא נורמלים שמאפשר לחיים הלא נורמלים שלי להיות נורמלים בתוכי. זה כמו אדם שנמשך לאדם אחר. אין תמיד הסבר לזה. או שאתה מתחבר או שלא. אי אפשר להתעלם מזה כי זה האמת שאתה יודע אותו. קשה לאמר אני לא נמשך אם אתה כן נמשך. ככה קשה לאמר שאני מנסה להיות נורמלי אם אני לא מנסה כי אין חיבור לזה עמוק עמוק בפנים. אינני רוצה להתעלם מהטבע האמיתי שלי. היכולת לתת לתת מודע להיות מודע זה מתנה. לא לכל אחד יש את זה כי כולם מנסים להתעלם מזה כאילו לא קיים על אף שזה קיים בכל אחד. השכל שלי הוא בשבי מרגע שנולדתי. אנחנו עבדים למה שמכתיבים לנו. מה שהאנושות מכתיבה לנו. אנחנו קשורים ולא יכולים להשתחרר כדע לגעת באמת. אנחנו מפחדים לגלות מה יש שם וזה ברור גם למה. כל הלא נורמלי קיים שם. כל הדברים שאנחנו דוחפים לתת מודע, מעלימים עין ממנו כשהוא צץ לרגע בתודעה...אנחנו לא רוצים להיות כמו חיות שרובם עובדים לפי אינסטינקטים. האינסטינקטים האלו מזכירים לי יותר את הטבע הראשוני שלנו. יש שם פחות עבדות. יש משהו באינסטינקטים הטבעיים,בטאבו האנושי שאני מתחבר אליו,ולא רוצה להגיד שזה לא קיים בתוכי! אני רודף אמת! הינה משהו מפחיד...מה אם בן אדם נולד,חי כמה שנים ופתאום מגלה שהוא סוטה מהנורמלי,ללא שום הסבר, פשוט עובדה שככה הוא חושב. יכול להיות שהוא מדמיין את עצמו רוצח אנשים, יכול להיות שהוא נהנה לראות אונס,יכול להיות שהוא רוצה שאנשים יסבלו וזה עושה לו משהו טוב, אולי אני בטבעיות מרגיש אני רוצה להיות מבודד,אולי אני נמשך מין שלי,אולי אני נמשך לגורילות או זבובים,אולי הייתי רוצה לקיים יחסי מין עם אבא שלי,אולי עם אחותי,תחושה של תאווה,רצון למות,רצון להכאיב או לראות כאב של אחר...מי ידבר על זה? מי יגיד דברים כאלה בפומבי? זה טאבו! זה הופך אותך למשוגע. כל מה שמפריד בין משוגע לנורמלי זה הפה. זה מה שיוצא מהפה שלך. לכולם יש דברים מפחידים שהם דוחפים לתת מודע כדי שזה ימות מהתודעה ולא יהיה חלק מהם,ולמה הם מפחדים מזה? כי זה טאבו! כי זה הופך אותם למשוגע ברגע שהם מאשרים את זה...אומרים את זה בקול רם. לרוב,גיליתי,שבחדר טיפולים אפשר לשמוע ולדבר על התת מודע. אבל זה מפחיד לדבר. כי גם מול אנשים הפרויד זה סיכון שאני אהיה משוגע פתאום. המוח פועל בכיוון אחד והפה בכיוון אחר. מה יקרה אם אנשים היו תואמים בין המוח לפה שלהם...כולנו היינו מוגעים וזה היה הופך להיות ה"נורמלי"! אולי המוח האנושי טועה. אולי אנחנו אמורים להיות מה שאנחנו מרגישים ללא מעצורים,להוציא את התת מודע למודע...זה מפחיד שברגע שאנחנו מאפשרים זאת אנחנו הופכים להיות "לא נורמלים" , כמו חיות, גם אם היינו נחשבים רגילים שנייה לפני כן. אולי אנחנו צריכים להיות חיות ולחיות ככה ולמות. אולי אנחנו אמורים לסבול ולחיות בעולם אתגרי ולא נורמליאולי אנחנו לא צריכים לנסות להיות מה שאנחנו לא. גם אם החבר שלי והמשפחה אוהבים אותי ברגע זה, אם אתן לתת מודע להיות האמת שלי אנשים ולא משנה כמה אוהבים אותך,יברחו ממני ויפחדו ממני. הם ינסו לשכנע אותי בהיגיון האנושי שלהם. שאני טועה,יזרקו כל מיני פילוסופיות שנכתבו והתקבלו בהיגיון האנושי. אולי הנורמלים מפחדים להיות משוגעים בעצמם ומגינים על עצמם על ידי שכנוע עצמי שאני משוגע והם לא. אולי הפחד הכי גדול שיום אחד גם הם יהפכו להיות כמוני,לחשוב ככה. מפחיד. בכלל, האי ידיעה מה יהיה מחר,מי אני אהיה זה פחד האנושות. כל אחד רוצה להיות שמח ולא לדאוג כל הזמן כי אחרת כולנו היינו מתאבדים. ואלי האמת כואבת ואנשים לא רוצים שיכאב להם אז הם בורחים ודוחקים את האמת וממציאים אמת שלהם שלא יכאב להם. אולי אני מפחד ברגע זה שאני כותב..מפחד שמישהו יקרא את זה, מפחד שיראו לתוכי. אולי אני הנורמלי ואתם המשוגעים. מי מחליט מה זה נורמלי אלוקים? בני אדם? לאחרים אין דעה בעניין. אולי אלוקים משחק דמקה עם חבריו ומנסה לבלבל את האויב ומי שמנצח זה המשוגעים. האם אני מעדיף להיות כמו כולם?נורמלי כמוהם? מה מושך אותי ללא נורמלי? למה להימשך לסבל אם אני לא רוצה לסבול?! מה אם אני לא חושב כמו כולם? מה אם אני עשוי מחומר אחר? יש משהו יפה בלהיות אני,יש משהו שלא הייתי רוצה לוותר עליו,משהו שנותנת לי הרגשה עליונה כי אחרים לא מכירים את זה. יש משהו שגורם לי לחייך כשאני עוצר רגע ומביט בבני אדם...וחושב שאני יודע משהו שהם לא. שאני דוקא הנורמלי. שאני גאה להיות אני. שיש לי מתנה שאין להם,הסתכלות נרחבת. ויש משהו מיוחד בזה. לפעמים אני מרגיש מדהים שאני חש את האמת שלי ולא מפחד ממנו...לעומת אחרים מסביבי שעושים הכל כדי להדחיק אותו, על אף שהם יודעים שזה קיים גם בתוכם. הדבר היחיד שאולי יתכן ויהיה הגיוני לבן אדם רציונלי זה שזה הגיוני למה אני סובל. עכשיו אנחנו יודעים למה אני סובל,כי אני מנסה לתת לתת מודע להיות חלק ממני. מה אם אני צודק ואתה טועה? מה אם אין
