מעשי קונדס זה אנחנו ../images/Emo13.gif
כלומר הם.. כלומר, בעיקר הוא...(בניצוחה של ליבי) ביום שישי האחרון כולנו יושבים לאכול ארוחת ערב. כולם יושבים..עד שליבי חייבת ללכת לשירותים באמצע האוכל. זה קורה כל ארוחת ערב כמעט, אנחנו כבר רגילים לרוטינה (שמישהו ידליק לי את האור, שמישהו ינגב לי, ליבי תסיימי כבר, מתן לאאאאא לרדת מהכסא!! מתן יורד והולך ללוות את ליבי בשירותים..). ככה זה כמעט כל ערב. כשזה לקראת סיום הארוחה אז לא נורא, אבל השבוע זה קרה באמצע, מתן לא הספיק לאכול כמעט כלום..יצא ששעה אחרי שליבי חזרה ניסינו לשדל אותו בכל כוחותינו לחזור לשולחן. אבל הוא בשלו. מקיף את השולחן הולך מליבי פעם לכאן ופעם לשם ותוך כדי אוכל את ארוחת הערב... ושוב אני מנסה לפתות אותו לחזור לכסא, ובעלי כועס ואז אני כועסת ותשב ותבוא ולא סיימת..ומתן מטייל! לקראת סיום הארוחה ע"י ליבי היא שואלת אותנו אם היא יכולה לאכול לקינוח את השקית ממתקים שקיבלה ביומולדת ממנה חזרנו. אמרנו שכן, אבל מתן קודם מסיים לאכול.. ככה עוד כמה דקות עד שהוא אכל מנה סבירה..ואז הוא מתייצב לידה (כאמור הוא על הרצפה כל הארוחה כמעט), נושא עיניו אליה ואומר לה "אני רוצה ממתק!". ליבי אומרת לו" סיימת לאכול?" (ופוזלת אלי).. אני מהנהנת, והיא מזדקפת, מחזיקה את השקית ביד ומדברת אליו בטון של מנהלת תיכון: אם אתה רוצה ממתק תלך לכסא (מצביעה ביד מתוחה) ותשב עם הטוסיק! הילד טססססס לכסא ומתישב כמעט בשילוב ידיים, בחיי...... "אני מחלקתתתת!" היא קוראת בקול.. "אני מחלקקקקתתתתתתתתת" הוא צורח אחריה... ואז היא מגישה לו בגאווה חתיכת במבה אחת שלמה ("אבא תעביר לו") מתן יושב בדום מתוח על הכסא ואוכל את כל מה שהיא מגישה לו. לא יורד מהכסא. לא זז. יופי לא?