תומר עזריה
New member
מעשים טובים
מעשים טובים באים עם מחיר לצידם.
כן, עצוב לומר אבל גם לעשייה טובה יש מחיר. ואני לא מדבר על המחיר הכלכלי שיש בכל דבר שאנו עושים. שימו את זה רגע בצד. אני מדבר על המחיר הרגשי, הנפשי. כי כשאנחנו עושים משהו לטובת אחרים אנחנו למעשה מוותרים קצת על עצמנו. כשאני שם את עצמי במקום השני או השלישי- אני שוכח להשקיע בעצמי. במטרות שלי. ביעדים שלי. בחיים עצמם.
כל פעם שאני עוזר לקשיש לחצות את הכביש- אני מבזבז זמן בדרך למקום אליו אני הולך ואולי שם לא ממש יעריכו איחורים.
בכל פעם שאני תורם עוד שקל לאגודה או עמותה אני מבזבז עוד קצת כסף במקום לחסוך אותו למטרות האישיות שלי בחיים, וזה מרחיק אותי מיעדים אישיים.
בכל פעם שאני לא ישן כי עזרתי לחבר לעבור לילה קשה, אני יוצר לעצמי מחסור עצמי בשעות שינה דבר שעלול לסבך אותי ביום העבודה הבא.
בכל פעם שאני שם את טובת האחר על פני טובתי האישית אני כורה בור של כאב אישי שאולי לא אצליח להתמודד איתו, לשאת את תוצאותיו ואצטרך להתחיל מאפס...
כן. מעשים טובים... יש להם מחיר. ואותו משלם האדם שעשה אותם גם אם הוא ניסה לעזור ועל עזרתו הוא אמור לקבל שכר ולא לשלם מחיר.
ובכל זאת חלקנו, אם לא רובנו, שמים את עצמנו בצד כשצריך. לא חושבים על המחיר שנשלם. כשצריכים אותנו- אנחנו שם. כשאנו נקראים "לדגל" אנחנו מגיעים, מסייעים, לא שואלים שאלות, לא חושבים על מחר.
למה בעצם? מה יוצר אצלנו את התחושה הזו? את הצורך לעזור? לתת יד? מה גורם לאחרים לשים את האישי בצד ולסייע לכלל בכל מחיר?
רגש, חיבור לדבר, מניע פנימי- אלו נקודות מבט אפשריות..
המחיר שמשלמים נמוך מהשכר שמקבלים. לרוב- שכר רגשי. אבל לעיתים יש גם התפתחות אישית, תחושת סיפוק, ידע, תובנות חדשות- כל אלו מעצימות אותנו, מקרבות אותנו לאושר שלא תלוי בחומר, בסביבה, אלא בעצמי, באישיות שלי.
בעיניי, כל אחד צריך לעשות את מה שהוא מרגיש לנכון- ללא שיקולי רווח והפסד. אנו רוצים לחיות בעולם אוטופי, ולא תמיד זה העולם האמיתי....
מאחל לנו שתמיד נעדיף לתת מאשר לקבל אבל שנהנה מעצם הנתינה, ומהקבלה גם כן.
נעים להכיר,
תומר.
מעשים טובים באים עם מחיר לצידם.
כן, עצוב לומר אבל גם לעשייה טובה יש מחיר. ואני לא מדבר על המחיר הכלכלי שיש בכל דבר שאנו עושים. שימו את זה רגע בצד. אני מדבר על המחיר הרגשי, הנפשי. כי כשאנחנו עושים משהו לטובת אחרים אנחנו למעשה מוותרים קצת על עצמנו. כשאני שם את עצמי במקום השני או השלישי- אני שוכח להשקיע בעצמי. במטרות שלי. ביעדים שלי. בחיים עצמם.
כל פעם שאני עוזר לקשיש לחצות את הכביש- אני מבזבז זמן בדרך למקום אליו אני הולך ואולי שם לא ממש יעריכו איחורים.
בכל פעם שאני תורם עוד שקל לאגודה או עמותה אני מבזבז עוד קצת כסף במקום לחסוך אותו למטרות האישיות שלי בחיים, וזה מרחיק אותי מיעדים אישיים.
בכל פעם שאני לא ישן כי עזרתי לחבר לעבור לילה קשה, אני יוצר לעצמי מחסור עצמי בשעות שינה דבר שעלול לסבך אותי ביום העבודה הבא.
בכל פעם שאני שם את טובת האחר על פני טובתי האישית אני כורה בור של כאב אישי שאולי לא אצליח להתמודד איתו, לשאת את תוצאותיו ואצטרך להתחיל מאפס...
כן. מעשים טובים... יש להם מחיר. ואותו משלם האדם שעשה אותם גם אם הוא ניסה לעזור ועל עזרתו הוא אמור לקבל שכר ולא לשלם מחיר.
ובכל זאת חלקנו, אם לא רובנו, שמים את עצמנו בצד כשצריך. לא חושבים על המחיר שנשלם. כשצריכים אותנו- אנחנו שם. כשאנו נקראים "לדגל" אנחנו מגיעים, מסייעים, לא שואלים שאלות, לא חושבים על מחר.
למה בעצם? מה יוצר אצלנו את התחושה הזו? את הצורך לעזור? לתת יד? מה גורם לאחרים לשים את האישי בצד ולסייע לכלל בכל מחיר?
רגש, חיבור לדבר, מניע פנימי- אלו נקודות מבט אפשריות..
המחיר שמשלמים נמוך מהשכר שמקבלים. לרוב- שכר רגשי. אבל לעיתים יש גם התפתחות אישית, תחושת סיפוק, ידע, תובנות חדשות- כל אלו מעצימות אותנו, מקרבות אותנו לאושר שלא תלוי בחומר, בסביבה, אלא בעצמי, באישיות שלי.
בעיניי, כל אחד צריך לעשות את מה שהוא מרגיש לנכון- ללא שיקולי רווח והפסד. אנו רוצים לחיות בעולם אוטופי, ולא תמיד זה העולם האמיתי....
מאחל לנו שתמיד נעדיף לתת מאשר לקבל אבל שנהנה מעצם הנתינה, ומהקבלה גם כן.
נעים להכיר,
תומר.