מעשה בתמונה......

[dori]

מעשה בתמונה......

ראיתי תמונה, תמונה יפה כזאת, צבעונית עם מסגרת שמושכת תשומת לב בצורה מדהימה. אבל משום מה, משהו היה חסר לתמונה הנפלאה הזאת... לא היה מי שיסדר אותה בדיוק בצורה הנכונה-שלא תהייה עקומה, לא היה מי שינקה לה את המסגרת היפה הזאת שלאט לאט השחירה והתמלאה אבק, לא באו אנשים לראות אותה ולדבר בינהם עד כמה היא יפה ומושכת. והיא היתה בודדה וכל מה שהיא רק רצתה היה תשומת לב מאנשים שבאמת היו חשובים לה. ברור שהיו לה את החברות התמונות שבקיר ממול, אבל זה לא הספיק.... כולם אמרו לה שהיא צריכה להשלים עם עצמה ושאין לה את הבטחון העצמי הדרוש וניסו לרכך את המצב בכך שאמרו לה שהכל יהיה בסדר. ומה היא בסך הכל רצתה? אהבה?

 

[Eclipsed By The Moon]

זה לא תלוי בה, הבטחון העצמי.

ההורים שלה, הצייר שלה, היה צריך להשקיע בה בצבעים יפים יותר וצבעוניים יותר, להשקיע בה, כדי שיהיה לה בטחון עצמי, ותקבל את תשומת הלב שהיא רוצה. זה הכל עניין של חינוך בבית, זה או שתשאר גלמוד כל חייך, או שתצא מטורף. במקרה שלה? גלמודה כל חייה אם מדובר בציור, שנחשב לדבר פסיבי ללא יכולות מסויימות בגלל המאפיינים שלה.

 

[דולצינאה]

זה יפה מה שאמרת.

זה באמת יפה, זה גם הרבה פעמים נכון. אבל מה קורה כשזה לא נכון? איך את מסבירה אדם שקיבל חינוך נהדר, הורים אוהבים ותומכים ומחזקים, ובכל זאת סובל מ``חור`` בפנים, מבור בביטחון העצמי? או איך את מסבירה מישהו שגר בבית דפוק, שההורים שלו ממררים לו את החיים, ובכל זאת יצא אדם טוב וחזק? חומר למחשבה. אני חושבת שאני אפתח ת`ירד בנושא הזה, או לפחות בכיוון. אני באמת חושבת שהכל מתחיל מהבית, אבל יש מקרים שאני לא יודעת מה להגיד עליהם. אני אשמח לשמוע את דעתך, דווקא כי אנחנו כל כך שונות. דולצינאה.

 

[Eclipsed By The Moon]

אני לא מבינה גדולה,

אבל עם הזמן למדתי קצת על עצמי, אני יודעת שאני אינדיוידואליסטית שונאת להיות תלויה באחרים לא אוהבת לשתף פעולה שתלטנית עצמאית למדי הרבה נרקיסיזם ומגלומאניה שלפעמים אפילו נמצאים רמה אחת מעל אלו של החרא, ערן. אני חושבת שזה בצורה מסויימת בא מהבית, תמיד נתנו לי לעשות מה שאני רוצה, להיות עצמאית, ואף פעם לא לתת לאף אחד את ההרגשה שהוא מעלי. אני יודעת על עצמי שהייתי מאד חסרת בטחון עד כיתה ח` בערך, כי ביסודי נוצר מצב שהמחנכת יצרה, מבחינה חברתית של ``פופולאריים, לא פופולאריים``, והפופולארים היו החבר`ה האלה שתמיד עשו הכל יחד, בשיתוף פעולה, ואני לא סבלתי את זה, פשוט לא סבלתי את זה, במשחקי תפקידים (פופו וחבורתו נגיד?) תמיד רציתי לשחק את פופו, וכשלא קיבלתי את התפקיד, דחפתי חול לפה לזה ששיחק אותו בסופו של דבר, או כשלקחו את הכיתה שלי להיות קהל במסיבת גן, הייתי צריכה להיות יוצאת דופן בצורה מסויימת, והתחלתי להכות את ג`ולייאן שגראן במזרק פלסטיק עד שהעיפו אותי מהסט (אמנם בכיתי, אבל נורא נהניתי להכות אותו). אני יודעת שאף פעם לא הסכמתי להיות חלק מהחבר`ה, אלא שאפתי תמיד להיות רמה אחת מעליהם, ואם לא, אז שילכו לעזאזל. פשוט משהו שקיבלתי בבית, אבל לא רק בבית, אלא גם מהחברה, הייתה תקופה מאד ארוכה שלא סמכתי על אף אחד, ועשיתי הכל לבדי, ותמיד התביישתי לבקש עזרה, ואני מניחה שזה עד היום ככה, אף פעם לא אצעק לעזרה גם אם אני נופלת, ובגדול (ע``ע מתמטיקה?) THiNK FLOyD מיכל

 

[*may*]

לא תמיד זה ההורים

שמשפיעים על התנהגות הילד. לפעמים זה החברה. פינת הציטוט: ``טוב שיש את מי להאשים!`` מעיין.

 

[boblis]

בטחון עצמי

אני מאמינה שאם היא קצת תנקה את עצמה וקצת תתיפה היא תזכה לאותה תשומת הלב כי היא לא שונה מאף אחד אחר!

 

[rastotman]

נקה בקה- אם לא הייתי עייפה הייתי...