מעניין מתי אני אהיה שם...?
אז מה? אז מה אם עברתי התעללות מינית ע"י החבר הכי טוב של ההורים שלי? אז מה אם ההורים שלי לא עשו עבודה כל כך טובה בגידול הילדים שלהם? אז מה אם הם ממש ממש גרועים בזה? אז מה אם הם לא האמינו לי אחרי שספרתי להם מה שקרה עם החבר הטוב? אז מה אם הם המשיכו להיות חברים הכי טובים במשך עוד כמה שנים אחרי? אז מה אם רק לפני שנה או שנתיים הם הצליחו להביא את עצמם להתנתק ממנו? אז מה אם הסיבה לכך לא היתה בכלל קשורה אלי? אז מה אם הם אף פעם לא התנצלו בפניי ואפילו, נעזוב התנצלות, אמרו לי שהם יודעים שזה באמת קרה..? שלא סיפרתי להם סתם סיפור על מה שהוא עשה. אז מה אם כל אחד שישמע את הסיפור/ים שלי יקרא להורים שלי משהו בין חארות למסכנים? אז מה??????? פאק! כמה שנים אני יכולה להיות ניזונה מהמסכנות שלי? כמה זמן אני יכולה להמשיך לחיות בהרגשה שאני קורבן לנסיבות לנסיבות הכי גרועות שבטח יש? אז הוא נגע בך בגיל 11 או 12 ואחרי שבע שנים של גיהנום שבו ראית את הפרצוף שלו בסלון כל יום ויום, סיפרת להורים שלך והם לא האמינו ובכו שלא תהרסי להם את החיים עם הסיפורים שלך. ואז במסע השכנוע של אמא היא אמרה, במילים שלו, שזו היתה מחווה אבהית, והוכיחה לך שיש לך בכל זאת קשר לנשמה שלך, לנפש, לאינטואיציה - את הרי ידעת שזו תהיה התגובה שלה, שלו, שלהם - הוא על פניי. אוקיי, באמת נשמע סיפור מזעזע אבל לייטן אפ!!!!!! יש בטוח הרבה יותר מזעזעים! ואת יודעת מה? גם אם אין, סואו פאקינג וואט??? אז עברת קצת חרא בחיים. שבי תכתבי על זה טלנובלה או משהו, תוציאי טוב מהרע. לא באמת עכשיו, מתי אני אמצה את מסכת הרחמים העצמיים האלה שלי? די, נשבר! אני מבזבזת את החיים שלי על שטויות! וגם אם כל זה לא שטות, בחיית, מה הקטע בלהיתקע בפצעים של גיל 12? אני ממזמן כבר לא נהנית מזה הרי. בעצם כשחושבים קצת לעומק, תמיד שמישהו דופק אותי, כלומר, בגללו נגרם לי נזק או מועקה מסוימת, כאילו, אני מפסידה משהו בגללו, קיצר- אז אני תמיד נהנית לראות שמישהו מרגיש חרא בגלל שהוא עשה לי משהו חרא. איזו מין הנאה מטומטמת, לא? כאילו, יש אנשים שנהנים משקיעות יפות, מילדים צוחקים, מסרט טוב בקולנוע, מ.... לא משנה, הבנו את התמונה, ואני? לא לא, אני אהנה מדברים מהנים? לא לא. בזבוז. למה לי לפרגן לעצמי? אני נהנית שפוגעים בי. מזוכיסטית. מלאת רחמים עצמיים. פאתטית. כן, זה פאתטי שאני תקועה בכל השנאה העצמית הזו שלי כלפי עצמי, בונה לעצמי חיים שלמים של כשלון ואי מוצלחות טוטאלית, בעוד שבפנים הרי כל כך ברור שאני יודעת אחרת! אבל איך, איך אני אגיע לילדה הזאת שבי? זאת שיודעת כמה אני באמת שווה, כמה אני באמת יפה. זאת שמבינה בדיוק על מה אנשים מדברים כשהם מזכירים את החיוך שלי. זאת שיודעת את כל הסיבות שהיו לאותם גברים לאהוב אותי ולחלק מהם - להעריץ אותי. זאת שמעולם לא הדחיקה את יופיה ואת כישרונה ואת השמחה הצרופה שלה. זאת שלא מתחברת כבר חיים שלמים לאנשים שרק יכולים לפגוע בה. היא לא תעשה את זה כי היא יודעת שזה לא מגיע לה. שכמה שהיא נפגעה כבר בעבר זה ממילא לא היה באשמתה. וזה שההורים שלה בחרו בו ולא בה, האמינו לו ולא לה, זה לא בגללה. זה גם לא בגלל שהם מעדיפים אנשים "זרים" על פני הבת הקטנה שלהם. זה בגלל שהם בני אדם שעושים טעויות. כן, טעויות גדולות, אבל בכל זאת, זה קורה בעולם. מתי אני אצליח כבר לסלוח, מתי? איזה בזבוז...
אז מה? אז מה אם עברתי התעללות מינית ע"י החבר הכי טוב של ההורים שלי? אז מה אם ההורים שלי לא עשו עבודה כל כך טובה בגידול הילדים שלהם? אז מה אם הם ממש ממש גרועים בזה? אז מה אם הם לא האמינו לי אחרי שספרתי להם מה שקרה עם החבר הטוב? אז מה אם הם המשיכו להיות חברים הכי טובים במשך עוד כמה שנים אחרי? אז מה אם רק לפני שנה או שנתיים הם הצליחו להביא את עצמם להתנתק ממנו? אז מה אם הסיבה לכך לא היתה בכלל קשורה אלי? אז מה אם הם אף פעם לא התנצלו בפניי ואפילו, נעזוב התנצלות, אמרו לי שהם יודעים שזה באמת קרה..? שלא סיפרתי להם סתם סיפור על מה שהוא עשה. אז מה אם כל אחד שישמע את הסיפור/ים שלי יקרא להורים שלי משהו בין חארות למסכנים? אז מה??????? פאק! כמה שנים אני יכולה להיות ניזונה מהמסכנות שלי? כמה זמן אני יכולה להמשיך לחיות בהרגשה שאני קורבן לנסיבות לנסיבות הכי גרועות שבטח יש? אז הוא נגע בך בגיל 11 או 12 ואחרי שבע שנים של גיהנום שבו ראית את הפרצוף שלו בסלון כל יום ויום, סיפרת להורים שלך והם לא האמינו ובכו שלא תהרסי להם את החיים עם הסיפורים שלך. ואז במסע השכנוע של אמא היא אמרה, במילים שלו, שזו היתה מחווה אבהית, והוכיחה לך שיש לך בכל זאת קשר לנשמה שלך, לנפש, לאינטואיציה - את הרי ידעת שזו תהיה התגובה שלה, שלו, שלהם - הוא על פניי. אוקיי, באמת נשמע סיפור מזעזע אבל לייטן אפ!!!!!! יש בטוח הרבה יותר מזעזעים! ואת יודעת מה? גם אם אין, סואו פאקינג וואט??? אז עברת קצת חרא בחיים. שבי תכתבי על זה טלנובלה או משהו, תוציאי טוב מהרע. לא באמת עכשיו, מתי אני אמצה את מסכת הרחמים העצמיים האלה שלי? די, נשבר! אני מבזבזת את החיים שלי על שטויות! וגם אם כל זה לא שטות, בחיית, מה הקטע בלהיתקע בפצעים של גיל 12? אני ממזמן כבר לא נהנית מזה הרי. בעצם כשחושבים קצת לעומק, תמיד שמישהו דופק אותי, כלומר, בגללו נגרם לי נזק או מועקה מסוימת, כאילו, אני מפסידה משהו בגללו, קיצר- אז אני תמיד נהנית לראות שמישהו מרגיש חרא בגלל שהוא עשה לי משהו חרא. איזו מין הנאה מטומטמת, לא? כאילו, יש אנשים שנהנים משקיעות יפות, מילדים צוחקים, מסרט טוב בקולנוע, מ.... לא משנה, הבנו את התמונה, ואני? לא לא, אני אהנה מדברים מהנים? לא לא. בזבוז. למה לי לפרגן לעצמי? אני נהנית שפוגעים בי. מזוכיסטית. מלאת רחמים עצמיים. פאתטית. כן, זה פאתטי שאני תקועה בכל השנאה העצמית הזו שלי כלפי עצמי, בונה לעצמי חיים שלמים של כשלון ואי מוצלחות טוטאלית, בעוד שבפנים הרי כל כך ברור שאני יודעת אחרת! אבל איך, איך אני אגיע לילדה הזאת שבי? זאת שיודעת כמה אני באמת שווה, כמה אני באמת יפה. זאת שמבינה בדיוק על מה אנשים מדברים כשהם מזכירים את החיוך שלי. זאת שיודעת את כל הסיבות שהיו לאותם גברים לאהוב אותי ולחלק מהם - להעריץ אותי. זאת שמעולם לא הדחיקה את יופיה ואת כישרונה ואת השמחה הצרופה שלה. זאת שלא מתחברת כבר חיים שלמים לאנשים שרק יכולים לפגוע בה. היא לא תעשה את זה כי היא יודעת שזה לא מגיע לה. שכמה שהיא נפגעה כבר בעבר זה ממילא לא היה באשמתה. וזה שההורים שלה בחרו בו ולא בה, האמינו לו ולא לה, זה לא בגללה. זה גם לא בגלל שהם מעדיפים אנשים "זרים" על פני הבת הקטנה שלהם. זה בגלל שהם בני אדם שעושים טעויות. כן, טעויות גדולות, אבל בכל זאת, זה קורה בעולם. מתי אני אצליח כבר לסלוח, מתי? איזה בזבוז...
