מעיין החיים הנצחיים
לפעמים ---------- ואפשר לומר גם - תמיד, אבל הכי נכון לומר - פעם אחת בחיים, אתה יוצא למסע. אתה יודע שאתה לא הראשון ולא האחרון שיוצא למסע. זה לא משנה, ישיר לך אריק איינשטיין ברדיו, רגע לפני שתכבה אותו ותצא מהבית. יש לך אטלס ישן, עם מפות שטוחות, שעליהן מצוירים צבעים שמסמלים ארצות וימים, קוים שמדמים דרכים מתפתלות (מהקוים שמסמלים גבולות נתעלם לעת עתה), ונקודות שחורות שמנבאות כפרים נשכחים וערים מבעבעות. אתה כבר מכיר את האטלס כמעט בעל פה. פעם אפילו מצאת עיר בסין שהשם שלה זהה לשם שלך. לא תמות לפני שתגיע לעיר הזאת, ובכל זאת - אם תמות, זה כבר לא ישנה. אבל יותר מכל הצבעים, הקוים והנקודות באטלס, את מה שאתה יודע, או חושב שאתה יודע על אותו עולם מופלא שבחוץ, אתה יודע מסיפורים. פעם היו מעטי מעטים, המרקופולואים המובחרים, שהיו מעיזים להרחיב את מסעם למקומות עליהם כלל לא שמעו, והם היו מספרים את הסיפורים על אותם מקומות להמונים המהופנטים. היום יש כבר יותר מספרי סיפורים מאשר אנשים שמוכנים להקשיב, ואת הסיפורים הם מספרים עם אלבומי תמונות, או בכתבות טלוויזיה של נשיונל-ג`יאוגרפיק, או בסרטי קולנוע הוליוודיים, אבל אלה עדיין רק סיפורים. אתה אוהב סיפורים, אבל תמיד תמיד תעדיף להיות הגיבור מאשר הקורא. הסיפורים שונים, הסיפורים משונים, אבל התמצית של כולם היא אותה תמצית, אדם במסע, מחפש את מעיין החיים הנצחיים. ההבדלים הם רק צבעים שהוסיף הזמן, ומורכבויות שהוסיפו הדרישות הספרותיות של הקהל, שתיאבונו רק גובר משנה לשנה. יש לך תרמיל גב ---------------------------- ובתוך התרמיל יש שק שינה, שכבר ישנת בו עשרות לילות, וחלמת בתוכו מאות חלומות, שכנראה נדבקו בו, כי כשאתה מסתכל עליו אתה רואה פנים של אנשים שאהבת, מתסכלים עליך מתוך הקרעים הבלויים. לפעמים אתה פוחד לכבס את שק השינה, כדי שהחלומות לא ישטפו, אך ממתי יכולים מים וסבון לגעת בחלומות? ובתוך התרמיל יש חולצות ישנות וקרועות, שהיו פעם חדשות ונוצצות, והתאימו יותר למסיבות ריקודים מאשר למסעות בדרכים, ובכל זאת, במקום לזרוק אותם, הם מתכלים ומתבלים עליך ואיתך. תמיד. ובתוך התרמיל יש בקבוק טמפו ישן, שכבר מילאת אותו ממאות ברזים ומאות מעיינות, וכל פעם שתית מחדש, ונאלצת למלא שוב, ולפעמים נדמה לך שכל מה שאתה זה מים ממאות ברזים ומאות מעיינות, כשכל כך היית רוצה להיות מים ממעיין אחד. ובתוך התרמיל יש מחברת, שבה אתה רושם את הסיפורים שלך, כל דפיה מכוסים בקשקושי דיו, ולמרות שכבר כתבת אלף סיפורים, תמיד אתה מוצא דף חלק אחר ------------------ עליו תוכל לרשום את הסיפור הבא: ``אמנם אתה כבר לא ציני, אך בכל זאת מתקשה להאמין בשדים, מעדיף להאמין בחיידקים, ומצחיק שדווקא אתה מוצא את עצמך שוכב, קודח מחום, על מיטתו של רופא אליל בכפר שנשכח על ידי הזמן בארץ ששכחה את הזמן. אמנם אתה כבר לא ציני, אבל עדיין קל לך יותר להאמין בכדוריות דם לבנות, מאשר להאמין במלאכים, כשאתה מתעורר שוב, פתאום בריא, פחות סוער אבל עדיין נחוש, ורופא אליל חולם עליך בפינת החדר. המסע ממשיך. אתה תמיד במסע, אבל אתה נזכר בזה רק כשאתה מניח את התרמיל על הגב, בתחנת רכבת, בשדה תעופה או סתם בצומת דרכים שבה עצרת לשתות קפה, מים מעוררים, כדי לא להירדם. לברוח מחלום אחד, רק כדי להירדם בלילה לתוך חלום עמוק אף יותר. `` זה תמיד אותו מסע, רק הנוף ואתה משתנים. זה תמיד אותו סיפור, ותמיד אותו הסוף ------- גם אתה, שחשבת שהיופי של הבריאה מצוי בעצים העתיקים, בשדות הפרגים האינוספיים, בשמיים הכחולים ובמיליארדי הצורות של העננים, באורות של הכפרים המנצנצים מרחוק בלילה, ובאורות של הכוכבים המנצנצים מהיסטוריה שאינך יכול אפילו לדמיין, ובלהקות הציפורים, ובמפלים הגועשים, גם אתה נוכח בסוף לגלות שכל זה כאין וכאפס לעומת יופיה של אשה אחת. אתה תמיד במסע, אבל עכשיו אתה מבין את זה דווקא כשאתה מוריד את התרמיל מעל כתפיך, מסיר את החולצות הישנות, מתקלח, שוטף את האבק (שמים וסבון דווקא כן מסוגלים להתמודד איתו), ואז נשכב לצידה עירום, ומלקק את הרוק מלשונה ומשפתיה.
לפעמים ---------- ואפשר לומר גם - תמיד, אבל הכי נכון לומר - פעם אחת בחיים, אתה יוצא למסע. אתה יודע שאתה לא הראשון ולא האחרון שיוצא למסע. זה לא משנה, ישיר לך אריק איינשטיין ברדיו, רגע לפני שתכבה אותו ותצא מהבית. יש לך אטלס ישן, עם מפות שטוחות, שעליהן מצוירים צבעים שמסמלים ארצות וימים, קוים שמדמים דרכים מתפתלות (מהקוים שמסמלים גבולות נתעלם לעת עתה), ונקודות שחורות שמנבאות כפרים נשכחים וערים מבעבעות. אתה כבר מכיר את האטלס כמעט בעל פה. פעם אפילו מצאת עיר בסין שהשם שלה זהה לשם שלך. לא תמות לפני שתגיע לעיר הזאת, ובכל זאת - אם תמות, זה כבר לא ישנה. אבל יותר מכל הצבעים, הקוים והנקודות באטלס, את מה שאתה יודע, או חושב שאתה יודע על אותו עולם מופלא שבחוץ, אתה יודע מסיפורים. פעם היו מעטי מעטים, המרקופולואים המובחרים, שהיו מעיזים להרחיב את מסעם למקומות עליהם כלל לא שמעו, והם היו מספרים את הסיפורים על אותם מקומות להמונים המהופנטים. היום יש כבר יותר מספרי סיפורים מאשר אנשים שמוכנים להקשיב, ואת הסיפורים הם מספרים עם אלבומי תמונות, או בכתבות טלוויזיה של נשיונל-ג`יאוגרפיק, או בסרטי קולנוע הוליוודיים, אבל אלה עדיין רק סיפורים. אתה אוהב סיפורים, אבל תמיד תמיד תעדיף להיות הגיבור מאשר הקורא. הסיפורים שונים, הסיפורים משונים, אבל התמצית של כולם היא אותה תמצית, אדם במסע, מחפש את מעיין החיים הנצחיים. ההבדלים הם רק צבעים שהוסיף הזמן, ומורכבויות שהוסיפו הדרישות הספרותיות של הקהל, שתיאבונו רק גובר משנה לשנה. יש לך תרמיל גב ---------------------------- ובתוך התרמיל יש שק שינה, שכבר ישנת בו עשרות לילות, וחלמת בתוכו מאות חלומות, שכנראה נדבקו בו, כי כשאתה מסתכל עליו אתה רואה פנים של אנשים שאהבת, מתסכלים עליך מתוך הקרעים הבלויים. לפעמים אתה פוחד לכבס את שק השינה, כדי שהחלומות לא ישטפו, אך ממתי יכולים מים וסבון לגעת בחלומות? ובתוך התרמיל יש חולצות ישנות וקרועות, שהיו פעם חדשות ונוצצות, והתאימו יותר למסיבות ריקודים מאשר למסעות בדרכים, ובכל זאת, במקום לזרוק אותם, הם מתכלים ומתבלים עליך ואיתך. תמיד. ובתוך התרמיל יש בקבוק טמפו ישן, שכבר מילאת אותו ממאות ברזים ומאות מעיינות, וכל פעם שתית מחדש, ונאלצת למלא שוב, ולפעמים נדמה לך שכל מה שאתה זה מים ממאות ברזים ומאות מעיינות, כשכל כך היית רוצה להיות מים ממעיין אחד. ובתוך התרמיל יש מחברת, שבה אתה רושם את הסיפורים שלך, כל דפיה מכוסים בקשקושי דיו, ולמרות שכבר כתבת אלף סיפורים, תמיד אתה מוצא דף חלק אחר ------------------ עליו תוכל לרשום את הסיפור הבא: ``אמנם אתה כבר לא ציני, אך בכל זאת מתקשה להאמין בשדים, מעדיף להאמין בחיידקים, ומצחיק שדווקא אתה מוצא את עצמך שוכב, קודח מחום, על מיטתו של רופא אליל בכפר שנשכח על ידי הזמן בארץ ששכחה את הזמן. אמנם אתה כבר לא ציני, אבל עדיין קל לך יותר להאמין בכדוריות דם לבנות, מאשר להאמין במלאכים, כשאתה מתעורר שוב, פתאום בריא, פחות סוער אבל עדיין נחוש, ורופא אליל חולם עליך בפינת החדר. המסע ממשיך. אתה תמיד במסע, אבל אתה נזכר בזה רק כשאתה מניח את התרמיל על הגב, בתחנת רכבת, בשדה תעופה או סתם בצומת דרכים שבה עצרת לשתות קפה, מים מעוררים, כדי לא להירדם. לברוח מחלום אחד, רק כדי להירדם בלילה לתוך חלום עמוק אף יותר. `` זה תמיד אותו מסע, רק הנוף ואתה משתנים. זה תמיד אותו סיפור, ותמיד אותו הסוף ------- גם אתה, שחשבת שהיופי של הבריאה מצוי בעצים העתיקים, בשדות הפרגים האינוספיים, בשמיים הכחולים ובמיליארדי הצורות של העננים, באורות של הכפרים המנצנצים מרחוק בלילה, ובאורות של הכוכבים המנצנצים מהיסטוריה שאינך יכול אפילו לדמיין, ובלהקות הציפורים, ובמפלים הגועשים, גם אתה נוכח בסוף לגלות שכל זה כאין וכאפס לעומת יופיה של אשה אחת. אתה תמיד במסע, אבל עכשיו אתה מבין את זה דווקא כשאתה מוריד את התרמיל מעל כתפיך, מסיר את החולצות הישנות, מתקלח, שוטף את האבק (שמים וסבון דווקא כן מסוגלים להתמודד איתו), ואז נשכב לצידה עירום, ומלקק את הרוק מלשונה ומשפתיה.