מעוניין בתגובה
ריכזתי הרבה דברים, אשמח לכל תגובה שהי. לאיש הפתרונות שלום. לפעמים אני מרגיש בודד. כאילו הייתי רוצה לספר משהו למישהו, ואין לי למי לספר. רוצה לבקש עזרה ממישהו, ואין ממי לבקש. לפעמים אני גם מרגיש שהייתי רוצה להשקיע בערב רומנטי עם נרות, ביחד עם החברה שאין לי. אבל אז, איש הפתרונות, אני מציב את הסיטואציה הבאה: אנשים מדסכסים ביניהם לאיפה לצאת הערב. אבל אני, לא תמיד בא לי לצאת. לרב אני אהיה פאסיבי. מתקשרים אלי ומודיעים – החלטנו לעשות X. אתה בא? אז לפעמים אני מנסה. אבל אז רב הזמן אני מרגיש לא שייך. תקוע. אז לרב, אני נשאר לבד בבית. ואז לא יצאתי כי לא בא לי, אבל אז עצוב. אז אני משכנע את עצמי שאני עייף והולך לישון. אתה מבין איש הפתרונות, אולי זה בגלל החברים שהיו לי כל השנים האלה – אנשים שלא באמת היה לי קליק איתם. עם השנים התרחקנו, והקשר בינינו נשאר כאקסיומה – דבר שפשוט מוסכם מראש ולא נבנה על בסיס כלשהו... לפני כמה שנים סוף סוף מצאתי אהבה, בדמות הבחורה שאני יכול לדבר איתה שעות וליהנות מכל רגע איתה. כדי שתקבל פרופורציות, אני אדם שקשה לגרום לו להוציא יותר מכמה מילים מהפה. אז שעות של שיחה, זה משהו שלא מתעלמים ממנו. ככל שהכרתי אותה יותר, כך התאהבתי בה יותר. כל כך נהניתי להיות איתה. אבל כל זה לא גרם לה לעזוב את החבר שלה, שלדעתי הסובייקטיבית היה שמוק. כמה קלאסי. כמה בכיתי בגללה. אני מודה. היא בעצמה אמרה שאני קצת דרמטי לפעמים. והיום, איש הפתרונות, אני שואל את עצמי את השאלה הבאה – האם אני באמת רוצה חברה? האם יש לי אומץ להסתכל על אנשים ולהגיד – "רואים? זאת חברה שלי. אותה אני אוהב"? זה כאילו גיליתי להם משהו.. כאילו חשפתי את עצמי בצורה שגורמת לי לאי-שקט. שלא תבין אותי לא נכון, איש הפתרונות. בפורום המתאים, אני מסוגל להיות הכי פתוח שבעולם ולחלוק דברים הכי פרטיים בעולם. עם הסתייגות קלה. אני דוגל במידור. כל חבר קרוב יודע פרט אינטימי כלשהו, אבל אף אחד לא יידע הכל. אז אני שואל אותך, איש הפתרונות, האם מעבר דירה בילדותי, ניתוק קשר עם העבר המוכר בפתאומיות ונחיתה בסביבת אנשים שאני ממש לא אוהב, גרמו לי להיסגר כל כך חזק במשך השנים? עד כדי כך שאינטראקציה אנושית קשה לי ברמה כזו שאני נוטה במודע להימנע ממנה? האם בגלל טראומה שכזו אני מרגיש כאילו אני מתבגר באיחור של כמה שנים? כאילו כולם קיבלו קווי מתאר כללים לחיים, אילו סרטים לראות, לאן ללכת, אילו שטויות מתאימות לאילו גילאים... ואני לא קיבלתי עותק, ונאלץ לכתוב אותם בעצמי? האם אני חי בפחד מביקורת הסביבה, כי איכשהו התקבע אצלי שבבסיסי אני פגום, ועל כן אני חייב אישור של האחר שלמרות איך שאני תופס את עצמי, אני איכשהו דומה לשאר ו"בסדר"? האם אני מפיק לקחים מכל סיטואציה, אבל מיישם בלי פרופורציות, למשל אהבה נכזבת ומספר כישלונות נוספים עם המין היפה, הופכים להטלת וטו אוטומטית על כל צ'אנס לניסיון נוסף? אם אני מאבחן אצלי בעיות, כמו אלה שלמעלה. מצביע על הגורם, שנראה הגיוני למדי.. ובכל זאת לא מצליח לפתור אותך, מה לא בסדר איתי? למה קיים אצלי חוסר הרצון הזה לתיקון? בציפייה להכוונה.
ריכזתי הרבה דברים, אשמח לכל תגובה שהי. לאיש הפתרונות שלום. לפעמים אני מרגיש בודד. כאילו הייתי רוצה לספר משהו למישהו, ואין לי למי לספר. רוצה לבקש עזרה ממישהו, ואין ממי לבקש. לפעמים אני גם מרגיש שהייתי רוצה להשקיע בערב רומנטי עם נרות, ביחד עם החברה שאין לי. אבל אז, איש הפתרונות, אני מציב את הסיטואציה הבאה: אנשים מדסכסים ביניהם לאיפה לצאת הערב. אבל אני, לא תמיד בא לי לצאת. לרב אני אהיה פאסיבי. מתקשרים אלי ומודיעים – החלטנו לעשות X. אתה בא? אז לפעמים אני מנסה. אבל אז רב הזמן אני מרגיש לא שייך. תקוע. אז לרב, אני נשאר לבד בבית. ואז לא יצאתי כי לא בא לי, אבל אז עצוב. אז אני משכנע את עצמי שאני עייף והולך לישון. אתה מבין איש הפתרונות, אולי זה בגלל החברים שהיו לי כל השנים האלה – אנשים שלא באמת היה לי קליק איתם. עם השנים התרחקנו, והקשר בינינו נשאר כאקסיומה – דבר שפשוט מוסכם מראש ולא נבנה על בסיס כלשהו... לפני כמה שנים סוף סוף מצאתי אהבה, בדמות הבחורה שאני יכול לדבר איתה שעות וליהנות מכל רגע איתה. כדי שתקבל פרופורציות, אני אדם שקשה לגרום לו להוציא יותר מכמה מילים מהפה. אז שעות של שיחה, זה משהו שלא מתעלמים ממנו. ככל שהכרתי אותה יותר, כך התאהבתי בה יותר. כל כך נהניתי להיות איתה. אבל כל זה לא גרם לה לעזוב את החבר שלה, שלדעתי הסובייקטיבית היה שמוק. כמה קלאסי. כמה בכיתי בגללה. אני מודה. היא בעצמה אמרה שאני קצת דרמטי לפעמים. והיום, איש הפתרונות, אני שואל את עצמי את השאלה הבאה – האם אני באמת רוצה חברה? האם יש לי אומץ להסתכל על אנשים ולהגיד – "רואים? זאת חברה שלי. אותה אני אוהב"? זה כאילו גיליתי להם משהו.. כאילו חשפתי את עצמי בצורה שגורמת לי לאי-שקט. שלא תבין אותי לא נכון, איש הפתרונות. בפורום המתאים, אני מסוגל להיות הכי פתוח שבעולם ולחלוק דברים הכי פרטיים בעולם. עם הסתייגות קלה. אני דוגל במידור. כל חבר קרוב יודע פרט אינטימי כלשהו, אבל אף אחד לא יידע הכל. אז אני שואל אותך, איש הפתרונות, האם מעבר דירה בילדותי, ניתוק קשר עם העבר המוכר בפתאומיות ונחיתה בסביבת אנשים שאני ממש לא אוהב, גרמו לי להיסגר כל כך חזק במשך השנים? עד כדי כך שאינטראקציה אנושית קשה לי ברמה כזו שאני נוטה במודע להימנע ממנה? האם בגלל טראומה שכזו אני מרגיש כאילו אני מתבגר באיחור של כמה שנים? כאילו כולם קיבלו קווי מתאר כללים לחיים, אילו סרטים לראות, לאן ללכת, אילו שטויות מתאימות לאילו גילאים... ואני לא קיבלתי עותק, ונאלץ לכתוב אותם בעצמי? האם אני חי בפחד מביקורת הסביבה, כי איכשהו התקבע אצלי שבבסיסי אני פגום, ועל כן אני חייב אישור של האחר שלמרות איך שאני תופס את עצמי, אני איכשהו דומה לשאר ו"בסדר"? האם אני מפיק לקחים מכל סיטואציה, אבל מיישם בלי פרופורציות, למשל אהבה נכזבת ומספר כישלונות נוספים עם המין היפה, הופכים להטלת וטו אוטומטית על כל צ'אנס לניסיון נוסף? אם אני מאבחן אצלי בעיות, כמו אלה שלמעלה. מצביע על הגורם, שנראה הגיוני למדי.. ובכל זאת לא מצליח לפתור אותך, מה לא בסדר איתי? למה קיים אצלי חוסר הרצון הזה לתיקון? בציפייה להכוונה.
