חברים לוחמים, בני אדם.
חברים באוזני חבריו של עפר ממקימי טייסת האפצ´י הראשונה שנהרג בהתרסקות מטוס לפני 11 שנים הם לא הבטיחו לך דבר לפני מותך, איש מהם אינו חתום על שטר חוב שהיה עליו לפרוע אחרי שתמות. ואביך ואמך לא בקשו דבר… מה שמכוון את רגליהם ואת לבם לכאן אינו צו שמוכרחים לקיימו, רק רחשי נפשם והגינותם והאהבה שאולי עוררת בלבם. אבל אתה שהכרת את חבריך אולי ידעת… ובמותך שגזל מאתנו את היקר מכל במותך שהנחיל לנו כאב נורא זכינו להכירם: את חבריך ופיקודיך ואלה שהכירוך רק מן השמועה ומן התמונה התלויה על הקיר. ואנחנו אביך ואמך הנוצרים בגאווה את שנות חייך וכואבים את השנים שלא היו ולא תהינה. מודים על הזכות להכיר ולאהוב את אלה שלא הבטיחו לך דבר אבל קיימו שבעים ושבעה… מורה אחת(המתיימרת להציג את עצמה כמחנכת), קבעה שהזכרת הנופלים באוזני תלמידיה מחבלת במאמציה להקנות להם ערכים הומניים… ואני חייכתי, וקצת כעסתי על ההומניזם שלה החף מכל מציאות ומכל הגינות ושכל – קישוט ריק ללא תוכן. והרהרתי בכם, בהומניזם שלכם שאינו מכריז על עצמו ואינו נבחן בגובה המילים ובתפארת מליצותיו - כזה שאין מכנים אותו בשמו מפני צניעותו, ומפני שהוא שרוי במעשים, בשגרת ימי החול ובעת צרה ומצוקה. מכון מכובד הציע למשרד החינוך את המומחיות לבלום ולמנוע את הרגשות המיליטריסטים הכרוכים רחמנא ליצלן, בהזכרת הלוחמים שנפלו ובפועלם. ואני נזכר בך מיליטריסט שלי: לא העליתי בדעתי שזיכרונך עלולה לעורר בי רגשות אפלים ומחשבות נלוזות. אבא, כך אמרת, פעם, אחרי הכל אין זה תענוג גדול לחיות את חייך במסגרת צבאית. כמה שאני מתאמץ אין זכרך מתחבר למדים מגוהצים, למסגרת קשוחה, ולא למלחמה להרג למוות… רק לשדה ירוק, למרחבי העמק, לשביל בעבי החורש. לחיוך, ליד התומכת באח בחבר ובזר שלא הכרת. לאהבה לכל שנברא בצלם, לכל חי. ליופי המלבב את העין, ולזה הנברא בידיך. מיליטריסט שלי שמענהו רך ומשיב חמה וחיוכו תומך ומכוון. מיליטריסט קשוח שלי שאהבתך לשטו ושמואל עולי אתיופיה, מחקה מחסומי שפה, וחוש הצדק הריץ אותך להגן על קרובם מפני חסרי המצפון שהתנכלו לו. מיליטריסט הממהר לפשוט מדים ולהחליפם בבגדי העבודה הכחולים שהלמו אותך יותר מכל. מיליטריסט שלי הנלחם באין ברירה חף מכל שנאה ומלא באהבה. אהבה לנופי מולדת לשדות כפר מולדתך לאח ולאחות ולנערה המצפה עם ערב. אהבה לחבר ולפקוד ולפסל הברזל הדומם ההולך ומתעצב בידיך. מיליטריסט שלי… בדיוק כמוכם מילטריסטים שרגישותכם אינה מקובלת בין לבשי מדים בעולמנו. אם לזאת מיליטריזם ייקרא טוב הוא לי מן ההומניזם הנישא על כנפי מליצות תלושות, ומן הפציפיזם שגבורתו נשענת על המחסה שמעניקים לו האוחזים בנשק. טובים אתם בעיני מיליטריסטים חביבים שלי מכל בעלי המוסר הפוטרים עצמם מחובת עשה ומותירים את ההכרחי הקשה המכוער והמסוכן לאחרים. טובים בעיני אלה שרוממות המוסר רחוקה מפיהם אבל שרויה במעשיהם – לא מפניכם צריך להגן על הנוער אלא מפני אלה המתקשטים בהומניזם ובמוסר כבתכשיט. מפני אלה נוי לנפשם מגן לחייהם וצידוק להשתמטותם.
חברים באוזני חבריו של עפר ממקימי טייסת האפצ´י הראשונה שנהרג בהתרסקות מטוס לפני 11 שנים הם לא הבטיחו לך דבר לפני מותך, איש מהם אינו חתום על שטר חוב שהיה עליו לפרוע אחרי שתמות. ואביך ואמך לא בקשו דבר… מה שמכוון את רגליהם ואת לבם לכאן אינו צו שמוכרחים לקיימו, רק רחשי נפשם והגינותם והאהבה שאולי עוררת בלבם. אבל אתה שהכרת את חבריך אולי ידעת… ובמותך שגזל מאתנו את היקר מכל במותך שהנחיל לנו כאב נורא זכינו להכירם: את חבריך ופיקודיך ואלה שהכירוך רק מן השמועה ומן התמונה התלויה על הקיר. ואנחנו אביך ואמך הנוצרים בגאווה את שנות חייך וכואבים את השנים שלא היו ולא תהינה. מודים על הזכות להכיר ולאהוב את אלה שלא הבטיחו לך דבר אבל קיימו שבעים ושבעה… מורה אחת(המתיימרת להציג את עצמה כמחנכת), קבעה שהזכרת הנופלים באוזני תלמידיה מחבלת במאמציה להקנות להם ערכים הומניים… ואני חייכתי, וקצת כעסתי על ההומניזם שלה החף מכל מציאות ומכל הגינות ושכל – קישוט ריק ללא תוכן. והרהרתי בכם, בהומניזם שלכם שאינו מכריז על עצמו ואינו נבחן בגובה המילים ובתפארת מליצותיו - כזה שאין מכנים אותו בשמו מפני צניעותו, ומפני שהוא שרוי במעשים, בשגרת ימי החול ובעת צרה ומצוקה. מכון מכובד הציע למשרד החינוך את המומחיות לבלום ולמנוע את הרגשות המיליטריסטים הכרוכים רחמנא ליצלן, בהזכרת הלוחמים שנפלו ובפועלם. ואני נזכר בך מיליטריסט שלי: לא העליתי בדעתי שזיכרונך עלולה לעורר בי רגשות אפלים ומחשבות נלוזות. אבא, כך אמרת, פעם, אחרי הכל אין זה תענוג גדול לחיות את חייך במסגרת צבאית. כמה שאני מתאמץ אין זכרך מתחבר למדים מגוהצים, למסגרת קשוחה, ולא למלחמה להרג למוות… רק לשדה ירוק, למרחבי העמק, לשביל בעבי החורש. לחיוך, ליד התומכת באח בחבר ובזר שלא הכרת. לאהבה לכל שנברא בצלם, לכל חי. ליופי המלבב את העין, ולזה הנברא בידיך. מיליטריסט שלי שמענהו רך ומשיב חמה וחיוכו תומך ומכוון. מיליטריסט קשוח שלי שאהבתך לשטו ושמואל עולי אתיופיה, מחקה מחסומי שפה, וחוש הצדק הריץ אותך להגן על קרובם מפני חסרי המצפון שהתנכלו לו. מיליטריסט הממהר לפשוט מדים ולהחליפם בבגדי העבודה הכחולים שהלמו אותך יותר מכל. מיליטריסט שלי הנלחם באין ברירה חף מכל שנאה ומלא באהבה. אהבה לנופי מולדת לשדות כפר מולדתך לאח ולאחות ולנערה המצפה עם ערב. אהבה לחבר ולפקוד ולפסל הברזל הדומם ההולך ומתעצב בידיך. מיליטריסט שלי… בדיוק כמוכם מילטריסטים שרגישותכם אינה מקובלת בין לבשי מדים בעולמנו. אם לזאת מיליטריזם ייקרא טוב הוא לי מן ההומניזם הנישא על כנפי מליצות תלושות, ומן הפציפיזם שגבורתו נשענת על המחסה שמעניקים לו האוחזים בנשק. טובים אתם בעיני מיליטריסטים חביבים שלי מכל בעלי המוסר הפוטרים עצמם מחובת עשה ומותירים את ההכרחי הקשה המכוער והמסוכן לאחרים. טובים בעיני אלה שרוממות המוסר רחוקה מפיהם אבל שרויה במעשיהם – לא מפניכם צריך להגן על הנוער אלא מפני אלה המתקשטים בהומניזם ובמוסר כבתכשיט. מפני אלה נוי לנפשם מגן לחייהם וצידוק להשתמטותם.