Jewel Of God
New member
מספר לבטים
שלום לכולם,
בביקורנו האחרון במרכז מילמן בחיפה, פגשנו את הרופאה שצפתה בבני במהלך ריפוי בעיסוק. לאחר מכן ערכנו שיחה ארוכה ביחד עם הפסיכולוגית.
כפי שאני רואה זאת, בני ( 5.5 אספרגר, תפקוד גבוה) מראה קושי התנהגותי גדול בכל מצב הדורש התנהגות חברתית וכן כל מצב הדורש ישיבה לפעילות. הוא אינו מסוגל לשבת ולעסוק בפעילות, הדבר כך גם בבית. אקדים ואומר שלא היה כך בצעירותו. היינו יושבים יחד ומרכיבים פאזלים, היינו יושבים ומשחקים ב"מה במשבצת" והיה משחק חברתי, לקוי כמובן, אבל היתה יכולת לשבת בפעילות.
כיום הכל נעשה תוך תזזיתיות, נענוע הראש, קפיצות, ריצה מנקודה מסוימת בחדר לנקודה אחרת שוב ושוב. הוא מראה חוסר רצון ותסכול רב כשנדרש במשהו חברתי (ימי הולדת, ארוחות חג, מפגש בגן). איתנו הוא יושב לארוחה ללא כעס אבל הוא קם המון פעמים. כל התעקשות מצדנו מלווה בהתקף זעם נוראי, בכי וצרחות, הוא שורט את עצמו ונושך את כפות ידיו.
הרופאה ראשית הציעה שלא להיכנס לעימות. לאפשר לו להתקיים כרצונו בחלל החדר, לא להכריח וזאת על מנת שלא ליצור חוויה שלילית מפעילויות כאלה. עוד ביקשה שנתחיל לשקול טיפול תרופתי. היא העלתה את השם "קלונקס".
אני לא מכירה תרופות פסיכיאטריות, אני לא יודעת מה כן ממכר ומה לא, אני לא יודעת מה זה יעשה. אני חוששת מאוד.
היא אומרת שאם נבטל את סף החרדה, אז יהיה לו קל עם בעיית הויסות.
אגב, באותו היום, הייתי מאוד נינוחה איתו ולא הכרחתי אותו לשבת עם כולם. הכניסה לחדרי הטיפול היתה נינוחה וכן הנכונות שלו "לשתף" את המטפל בעולמו. אחר כך נסענו יחד לסידורים, הוא הראה דחיית סיפוקים מדהימה (הבטחתי משחקייה אם יבוא איתי לסידורים ויתנהג יפה), דיבר עם ילד שפגש במשחקייה, בחר ומדד סנדלים חדשים (מה שאני לעולם לא עושה יחד איתו) ובאופן כללי היה לו יום נהדר וגם לי.
והנה שאלותיי- הראשונה כמובן...טיפול תרופתי- כן או לא? ואם כן, למה ואיך?
השניה, האם אתם מכירים הדרכה הורית טובה או קבוצת תמיכה טובה באזור הצפון?
תודה לכולכם!
נ.ב- כמה מטורפת אני נשמעת אם אני פוחדת שבגלל שהילד שלי עטוף בחומות חרדה שמתבטאות בהתנהגות קשה, יש לי חשש שלא יאהבו אותו כי לא יצליחו לפגוש את הילד שלי באמת, אותו במיטבו ולא רק את הילד הזה שצורח ולא מדבר עם אחרים...?
שלום לכולם,
בביקורנו האחרון במרכז מילמן בחיפה, פגשנו את הרופאה שצפתה בבני במהלך ריפוי בעיסוק. לאחר מכן ערכנו שיחה ארוכה ביחד עם הפסיכולוגית.
כפי שאני רואה זאת, בני ( 5.5 אספרגר, תפקוד גבוה) מראה קושי התנהגותי גדול בכל מצב הדורש התנהגות חברתית וכן כל מצב הדורש ישיבה לפעילות. הוא אינו מסוגל לשבת ולעסוק בפעילות, הדבר כך גם בבית. אקדים ואומר שלא היה כך בצעירותו. היינו יושבים יחד ומרכיבים פאזלים, היינו יושבים ומשחקים ב"מה במשבצת" והיה משחק חברתי, לקוי כמובן, אבל היתה יכולת לשבת בפעילות.
כיום הכל נעשה תוך תזזיתיות, נענוע הראש, קפיצות, ריצה מנקודה מסוימת בחדר לנקודה אחרת שוב ושוב. הוא מראה חוסר רצון ותסכול רב כשנדרש במשהו חברתי (ימי הולדת, ארוחות חג, מפגש בגן). איתנו הוא יושב לארוחה ללא כעס אבל הוא קם המון פעמים. כל התעקשות מצדנו מלווה בהתקף זעם נוראי, בכי וצרחות, הוא שורט את עצמו ונושך את כפות ידיו.
הרופאה ראשית הציעה שלא להיכנס לעימות. לאפשר לו להתקיים כרצונו בחלל החדר, לא להכריח וזאת על מנת שלא ליצור חוויה שלילית מפעילויות כאלה. עוד ביקשה שנתחיל לשקול טיפול תרופתי. היא העלתה את השם "קלונקס".
אני לא מכירה תרופות פסיכיאטריות, אני לא יודעת מה כן ממכר ומה לא, אני לא יודעת מה זה יעשה. אני חוששת מאוד.
היא אומרת שאם נבטל את סף החרדה, אז יהיה לו קל עם בעיית הויסות.
אגב, באותו היום, הייתי מאוד נינוחה איתו ולא הכרחתי אותו לשבת עם כולם. הכניסה לחדרי הטיפול היתה נינוחה וכן הנכונות שלו "לשתף" את המטפל בעולמו. אחר כך נסענו יחד לסידורים, הוא הראה דחיית סיפוקים מדהימה (הבטחתי משחקייה אם יבוא איתי לסידורים ויתנהג יפה), דיבר עם ילד שפגש במשחקייה, בחר ומדד סנדלים חדשים (מה שאני לעולם לא עושה יחד איתו) ובאופן כללי היה לו יום נהדר וגם לי.
והנה שאלותיי- הראשונה כמובן...טיפול תרופתי- כן או לא? ואם כן, למה ואיך?
השניה, האם אתם מכירים הדרכה הורית טובה או קבוצת תמיכה טובה באזור הצפון?
תודה לכולכם!
נ.ב- כמה מטורפת אני נשמעת אם אני פוחדת שבגלל שהילד שלי עטוף בחומות חרדה שמתבטאות בהתנהגות קשה, יש לי חשש שלא יאהבו אותו כי לא יצליחו לפגוש את הילד שלי באמת, אותו במיטבו ולא רק את הילד הזה שצורח ולא מדבר עם אחרים...?
