מספר לבטים

[אופטיסימיסט]

היית אומרת שהוא פשוט איבד את הסבלנות?

כלומר כשהיה קטן יותר גילה סבלנות רבה יותר והיום - אולי פשוט יש לו צורך בגירויים אחרים, אולי הוא ממהר להשתעמם?

האם בכל מצב חברתי הוא נוהג כך או שישנם מקרים שבהם הוא רגוע יותר? לדעתי כדאי לשים לב להתנהגותו במגוון מצבים. לגבי תרופות... אני לא תומך נלהב שלהן, בטח לא בגיל כזה צעיר

 

[Jewel Of God]

תלוי

לעיתים נראה כאילו איבד את הסבלנות. באשר למצבים החברתיים- הוא כך רק כשהמצב החברתי "מאיים". לדוגמא, אין לו בעיה בגני שעשועים כשיש הרבה ילדים או אצל ההורים שלי כשבני הדודים מגיעים. (שוב, לא יעשה סצינה אבל לא יישב עם השאר)

 

[dina199]

הילד נכבס לתגובות גופניות

עד כדי התקפות זעם במקרים שהוא סובל.
אז קודם כל צריך לזהות את המקרים בהם הוא סובל (ואת זה נראה לי אתם מזהים בדיוק) ולא לחשוב מה היה 'בצעירותו' של ילד בן חמש שעדיין נמצא בגן.

 

[arana1]

ילדים מתפתחים,גם אוטיסטים

דברים שהיו נסבלים להם בגילאים צעירים יותר מפסיקים להיות כאלה כשהצרכים שלהם משתנים

הרי לתינוק אין ממש צרכים חברתיים
וגם הקשר אצלו בין תנועה ורגש וחוויה הוא די מצומצם
כשגדלים הדברים מתקשרים יותר
ואז גם הנבדלות,אם יש כזאת,מתבטאת יותר
ואז המומחים מתייגים את זה כנסיגה או הפרעה והולכים על טיפול תרופתי
שרק מעקב ומשבש את ההתפתחות עוד יותר

 

[TikvaBonneh]

נכון, גם הדרישות החברתיות של הסביבה

מהילד נעשות יותר מורכבות וקשות עם הגיל, ולכן דברים שקודם הוא עשה ואפילו נהנה מהם, יכולים להראות לו קשים ומכשילים. אצל חולי נפש הנסיגות מגיעות מבפנים, ולכן קשה מאוד לעזור להם בלי טיפול תרופתי. אוטיזם איננו מחלת נפש.

 

[arana1]

מורכב וקשה זה סובייקטיבי

מה שלאחד יתפש כמורכב וקשה לאחר עשוי להיתפש כפשוט להפליא,ולהפך
ולכן במקום לתייג דברים רק דרך מדדים של תקין ולא תקין יש צורך וטעם לשאול למה זה כך
והתשובה עשוייה לחשוף מבט ליחודו של הילד
מה שיאפשר לחפש ולעצב סביבה המתאימה לו
תרופות זה מוצא קל של אנשים שלא מסוגלים ולא רוצים להעמיק לנסיבות ולסיבות
אנשים כאלה לא אמורים לעבוד כפסיכולוגים או פסיכיאטרים
שיעשו לנו ולהם טובה וימצא משלח יד המתאים להם יותר

 

[TikvaBonneh]

תרופות פסיכיאטריות ובעיות התנהגות

שלום לך. גם אצל הבן הגדול שלי, אספרגר בתפקוד גבוה, נתקלנו בבעיות התנהגות שכללו התקפי זעם. הפסיכיאטרית המליצה על טיפול תרופתי ברספרידאל. היה שיפור למשך שנתיים, ואז הרעה. העלינו את המינון. עוד שיפור ושוב הרעה אחרי שנתיים. העלאת מינון כבר לא עזרה. בינתיים הילד סבל מתופעות לוואי של השמנה ושל פגיעה בתפקודי כבד. הלכתי לקורס "אתגר השילוב" של אלו"ט, וגל בכר סיפרה שם שהילדים שלה לא מקבלים תרופות כלל, אלא רק טיפול התנהגותי. הלכתי ללמוד את הנושא יותר לעומק, אני מסיימת עכשיו תואר בניתוח התנהגות, ואחרי קריאת מאמרים אינספור וראיית דוגמאות בפרקטיקום, אני יכולה לעמוד מאחורי זה בלב שלם. טיפול התנהגותי יכול במקרים רבים להביא לשיפור גדול בכל ההתנהגויות שתארת. זה דורש מההורים התגייסות ומאמץ. זה לא בסל הבריאות - דורש השקעה כספית. טיפול תרופתי הוא דרך מהירה וזולה, אבל זה מעלה את הילד על מסלול שבו כל הילדות שלו ואולי גם מעבר לזה הוא תלוי בתרופות פסיכיאטריות כדי לתפקד. הבן שלנו בן 18 ועדיין אנחנו לא מצליחים לגמול אותו מתרופות פסיכיאטריות.

 

[dina199]

השאלה הראשונה שלי היא באיזה מסגרת

חינוכית הילד נמצא ?
אני אישית לא אוהבת טיפול תרופתי, אבל מודה שיש מצבים שצריך אותו. רק שזה לא הפתרון הראשון אלא האחרון.
נכון תרופה מורידה את רמת החרדה , אבל הילד רק בן חמש וחצי (זה ילד קטן).
לכן כמה 'בצעירותו' הוא כבר היה כשהיה 'יושב ומשתף פעולה בצעירותו'.? אולי לפני שנתיים שלוש הוא עדיין לא ידע שכשסובלים שאפשר להתמרד ואיך להתמרד (אולי הוא עדיין לא יודע, אבל הגוף שלו עושה את הדבר הנכון בעצמו).
לפי מה שאת מספרת ימי הולדת, ארוחות חג, מפגש בגן אלה דברים שגורמים המון סבל. אם דורשים ממנו להשתתף ביום הולדת, ארוחת חג, מפגש בגן , לשבת ולעשות משהו (כמו הרכבת פאזל) ובאותו רגע הן לא מסוגל - זה נקרא להכריח אותו ומתבטא אצלו בכל תופעות - כי הוא סובל. למעשה אני לא יודעת איך להבין את המפשט 'אנחנו דורשים אבל לא מכריחים'
אז לדעתי קדם כל צריך לברר אך הוא מתנהג כשלא דורשים ממנו לסבול בשום מסגרת.
ואם גגם אז יש את התופעות הגופניות האלה, רק אז לחשוב על תרופות.
ואל תחשבי על זה שלא יאהבו אותו בעתיד. תחשבי איך לגרום לו להרגיש טוב בהווה . זה מה שישפיע על העתיד.