לפי דעתי זה אחד השירים הטובים שלך.
את מתחילה את השיר " כשהגשם צלף" כבר מתחילת השיר יש פה מלחמה, פגיעה, אקטיביות. ואחר כבר זה מתחיל להתגלגל.
 
" קוותי שכל זה יגמר " כנראה בגלל המצב הזה העגום ,שהים אולי שעורבב עם הגשם אבל איבד את גווני כנראה זה דמוי לנפש, לנשמה שאיבדה את הצבע, שנהייתה אנמית. חסרת גוונים חסרת חן ומתה.
 
 
ואני דוהרת על גשר רם ונישא
מתחתי פרושה תהום בולענית
 
- שוב פה את מתחילה כמו בתחילת השיר בהתפרצות, במלחמה, על הגשר בין המתחת אל הלמעלה ומתחת כמו שוב במעגל אין סופי שאי אפשר להתחמק ממנו יש תהום, יש את הסוף. יש את התחלה שהיא אולי יכלה להצליח אולי אבל הגיע לנקודת סוף.
 
"שר לבדו כך את שיריו".
 
- פה אני כבר רואה עצב, אני מדמיין מכונית נופלת לתוך הים, ושיר מתנגן ברקע, שהוא שר ורואה את כל חייו שעברו, החל מהגשם הראשון שראה עד המוות המגיע, מהתחלה שניס ה לראות מבעד לבוקר ערפלי אל השמש באמת ואל מותה שמצא.
 
 
לא עוד להתעורר לבוקר ערפילי
לא לרחף מעל תהומות פעורים
לא לדהור על גשרים
 
 
הנה פה הוא לא יתעורר לאותו בוקר, אני יכולתי לנחש שהוא ידבר על תחלה כמו שיש רמז לכך שהצליפה היא ראשונית, ומתמשיכת , ופה כבר יש יאוש לחלוטין, ואז מתחילה את שלושת השורות ב" לא " באמירה חדה, עפסק דין אין נגמר זהו זה תם, אין עוד אפשרות הכל נגמר, אני רואה פה שיר אודבני חלוטין של אדם על סף מוות אם נפשי ואם פיזי ומסונתז.
 
 
לחמוק אל גנים נעלמים
לאבד דרכי בין גופני דויד לאריאל (ואולי היו אלה
נרקיסים)
להריח אדוות יערות עד
כלות.
 
 
פה אני חושב שיש תיאור פיזי של האדם העולה למעלה, על אותם גנים ,אולי גן העדן ככה לפחות מקריאה ראשונית זה משתמע, על הטוב שהוא קיווה חו מהתחלה ונכנע, ונשבר באמצע, וכבר נפל אל התהמות.
 
להריח אדוות יערות עד
כלות.
 
- פה אני חושב שיש דיבור על הנשמה או על השילוב של היער באדם, של הדומם בחיי, מבחינה מסיומות הריח שהוא פיזי לגמרי וגופני לצד " אדוות יערות" שכנראה מדובר בגן העדן לכן זה לגעת בתוך האור הסופי.
 
 
לסיכום: אני רואה פה שיר על הסוף, כל תקווה לרצון טוב יות,ר אבל רובו פאסמי לחלוטין.
אני רואה רצון לראות את האור ,אבל אתה לא נוגע בו, השיר פה הוא חזק ויפה, השפה יפיפה, ואהבתי מאוד. שיר נפלא.
 
 
 
 
 
