אני מאמינה
שהקב"ה ברא לנו את היכולת לחשוב מחשבה חופשית והעניק לנו את זכות הבחירה. כל שכן אני מאמינה שזה מוטו מאוד חשוב ביהדות, שלא לדבר על כך שהקנה מידה שלו משתרע ויכול להתפרש לכל עבר. נשים אלו בחרו כך. אז על מה קול הזעקה? ממה אנשים בעצם חוששים? היה מי שאמר פעם שטיפת מח. אבל, אנחנו בוחרים על ידי מי להישטף. אנשים נמשכים על ידי מה ומי שקוסם להם. אם זה לבוש צנוע מעל ומעבר, אם זה יוגורט דנונה עם מיליארדי חיידקים פרוביוטיים ואם זה יוגה באמצע החיים. כל אחד ודרכו... נכון, הדרך הזו לא מקובלת עליי. אבל, איכשהו אני מוצאת את עצמי מביטה על הנשים הללו בהשתאות מהולה בהערצה מסוימת. הן מחליטות. הן קובעות. יש להן דעה משל עצמן. הן לא הולכות אחרי העדר שלובש את אותה האופנה שיש ברחוב. הן לא שבויות מותגים. לא שוברות את הראש בכל בוקר מה ללבוש כדי להוציא לאחרים את העיניים. שולטות על גופן ומראן. בוחרות שלא להיראות כמו מפה טופוגרפית שכל אחד יוכל לשטוף בה את העיניים ולתור בה אחרי נקודות ציון ראויות לטיפוס, או כמו פוסטר חוצות. הן רואות מבעד לרעלות את המבטים המזועזעים שנועצים בהם אחרים וגאות בעצמן. למה? כי הן תמות עם ה´. הן חופשיות...בדעתן, ברוחן, בגופן. לא כנוסות ואנוסות להיות תחת איזה צו אופנה. לא שבויות במרדף אחרי הגזרה האולטימטיבית ולא מחפשות מחק למחוק את כל סימני המתיחה על הבטן של אחרי הלידות וההריונות. הן אדון לגופן!!! זה ללכת עם האמת הפנימית, רחוק ועמוק. למרות שאני שונה ותפיסתי את נושא הצניעות והשקפת העולם הרוחנית כמעט אחרת. אני חושבת על האימהות שלנו, אותן אימהות קדומות וברור לי שהן הולכות בדרכן ואני לא... איכשהו, אני שמחה שהן קיימות. ויודעת שהן סוג של גחלת, שהולכת לשמור על ערכים מסוימים ולאזן מציאות שהולכת ונפרצת ונמחקת לגמרי. בואו לא נתיימר לקחת קרדיט על הדת ולחשוב שיש לנו מונופול עליה. לכולנו יש המון המון מה לשפר בעצמנו, המון מה לתקן והמון אנשים שיכולים להוות מודל לחיקוי עבורנו, לדבוק במידותיהם וללכת בעקבותיהם. כל אחד כפי דרכו. הזכות לכבוד והחובה לכבד. אהבת חינם, זה המוטו.. לא?
