מסירות.
לכתוב לך זה כמו לשחק מסירות עם עצמי אני זורקת את הכדור והוא נופל ושוב זורקת והוא נופל ושוב ושוב ושוב ואין שם אף אחד בצד השני שיגיב למילים שלי אין מי שיתפוס את הכדור ויזרוק אותו בחזרה אלי הכדור תמיד נשאר במגרש שלך ואני זורקת מילים לאוויר או לדף או לקובץ ריק של וורד ואף אחד לא תופס את זה אתה לעולם לא תוכל להבין כמה זה בודד לשחק מסירות עם עצמך לזרוק מילים לאוויר ואף פעם אין תגובה ואני בכלל שונאת לשחק בכדור אתה יודע תמיד בשיעורי ספורט בבית ספר כשהיו זורקים לעברי הייתי מגוננת על הפנים עם הידיים כדי שזה לא יפגע בי ולא מנסה לתפוס בכלל אז הנה מה אני רוצה ממך בכלל אמא אומרת שיש לי אינסטינקטים של ילדה מוכה כשמתקרבים לחבק אותי אני נרתעת וכשזורקים לעברי כדור אני בורחת אני אף פעם לא פותחת את הידיים ומנסה לתפוס אותו אני זוכרת שהיינו משחקים בכדור ספוג צהוב ברחבה מתחת לבית חולה-גוסס-מת תמיד ניצחת אותי כי לא היית מוכן לתת לי לנצח רק כי אני קטנה "שתלמד להפסיד בכבוד!" היית אומר ואף פעם לא הבנתי איך אפשר לתפוס את הכדור כשאתה שוכב על הרצפה-- מת-- ותמיד הפסדתי כי היית מפציץ אותי אולי אז פיתחתי אינסטינקטים של ילדה מוכה וגוננתי על הגוף עם הידיים בלי לנסות לתפוס את הכדור--- לכתוב לך זה כמו לשחק מסירות עם עצמי הזיכרונות שלנו הם עכשיו רק שלי ואתה לא יכול לומר לי "לא נכון, כן נתתי לך לנצח" אתה לא יכול לסתור אותי אני יכולה להגיד מה שאני רוצה אני יכולה להמציא סיפורים ואתה לעולם לא תוכל לטעון שאני טועה או משקרת ושכן נתת לי לנצח אותך כי עכשיו הזיכרונות האלו קיימים רק אצלי אני צריכה לשמור עליהם גם בשבילך ואיך אני יכולה לסמוך על זה שאני זוכרת נכון שאני זוכרת הכל אני בטח לא זוכרת הכל הייתי קטנה ואתה לא יכול להבין את כובד המשא הזה כי עכשיו אני צריכה לזכור לבד את כל מה שפעם היה של שנינו אתה לא יודע כמה זה כבד כמה זה מעיק לי על הנשמה והפחד הזה שאני אשכח- שכבר שכחתי- ואם שכחתי אז זה לא קיים יותר בשום מקום כמוך גם הזיכרונות ילכו לאיבוד וזו תהיה אשמתי בניגוד למוות שלך שלא יכולתי לעשות איתו כלום הפעם זאת תהיה אשמתי אני אשכח אותך אני אשכח את זיכרונות הילדות שלנו ממשחקי כדור ספוג צהוב ברחבה מתחת לבית ואתה תמות עוד קצת בגללי הפעם אתה תמות בגללי ואני לא יודעת מה לעשות עם זה ואתה לא יכול להבין אתה לא יכול לעזור לי אתה לא יכול לחלוק איתי בנטל של הזיכרונות האלו זה הכל עלי אני שוכחת והורגת אותך שוב ואני מצטערת תבין אני לא יכולה לזכור הכל הייתי ילדה וכשנהרגת הייתי חולמת בלילה שאתה לא מת אבל בכל זאת קברו אותך ושאתה עדיין בחיים ואתה דופק על הדלת של הארון ומנסה לצאת משם ואף אחד לא שומע אותך והייתי מתעוררת בצרחות כי היו לי סיוטים מהלוויה שלך שהיתה ההלוויה הראשונה שהייתי בה וראיתי איך מכניסים את הארון שלך לאדמה ומורידים אותו למטה עם החבלים וידעתי שאתה שם בפנים אבל לא האמנתי שאתה באמת מת ואין לך אוויר שם ואז כיסו את הארון באדמה ולא יכולתי לנשום כי אין לך שם אוויר ואז בלילה הייתי חולמת שקברו אותך בחיים ומתעוררת בצרחות- זה כבר מזמן לא קורה לי יותר ואני בקושי חולמת עליך אבל לפעמים כשיש איזו מלחמה או מבצע בעזה אז אני חולמת עליך אני חולמת שאתה מת- פעם דרסה אותך רכבת ופעם נפלת לתהום ופעם האוטו שלך נפל מגשר המיתרים לתוך הים למרות שאין בכלל ים בירושלים- התת מודע שלי הורג אותך בכל פעם מחדש באיזו יצירתיות אכזרית שאני לא יודעת מאיפה יש לי- אפילו כשאני ישנה אני לא מצליחה לברוח מזה ואתה אף פעם לא חי בחלומות שלי ואולי עדיף ככה כי אז הייתי מתעוררת ומאבדת אותך שוב בכל בוקר מחדש- בכל זאת יש דברים שהייתי רוצה לשכוח גם אם זה אומר לאבד- הייתי רוצה לשכוח את המוות שלך מדי פעם רק קצת כדי שאני אוכל להתרכז בחיים עצמם---הנה נזכרתי עכשיו בעוד משהו עם כדור- כשהיו באים אליך חברים והייתי מבקשת לשחק איתכם אבל לא רצית שאני אפריע אז היית מעמיד אותי בשער הרחוק בתור שוערת ומסביר לי שהשוער הוא בעצם השחקן הכי חשוב בכל הקבוצה ושואל אותי מי השוער של בית"ר ירושלים ועכשיו אני לא זוכרת אבל אז ידעתי לענות על זה כי הערצתי אותך ואז הייתם משחקים כדורגל רק עם שער אחד ואני הייתי עומדת בצד הרחוק של הרחבה ומחכה שם אבל הכדור אף פעם לא הגיע אלי ואני לא זוכרת מה היה אחר כך אם התעצבנתי עליך או שסתם הסתכלתי עליכם משחקים הנה אתה רואה אני שוב לא זוכרת עוד זיכרון ממך שאבד ואתה לא פה בשביל להשלים את החלקים החסרים בפאזל ויש לי הרבה חורים בעלילה ובבטן ובלב ואני מתגעגעת אליך בדברים הקטנים האלו כשאני צריכה שתשלים לי חור בעלילה כשאני זורקת את הכדור לכיוונך אבל הוא נופל ואין שם את הידיים שלך שיתפסו אותו בשבילי- שיתפסו אותי- ואין תגובה--- 'בדידות' היא בעצם לשחק מסירות עם עצמך.
לכתוב לך זה כמו לשחק מסירות עם עצמי אני זורקת את הכדור והוא נופל ושוב זורקת והוא נופל ושוב ושוב ושוב ואין שם אף אחד בצד השני שיגיב למילים שלי אין מי שיתפוס את הכדור ויזרוק אותו בחזרה אלי הכדור תמיד נשאר במגרש שלך ואני זורקת מילים לאוויר או לדף או לקובץ ריק של וורד ואף אחד לא תופס את זה אתה לעולם לא תוכל להבין כמה זה בודד לשחק מסירות עם עצמך לזרוק מילים לאוויר ואף פעם אין תגובה ואני בכלל שונאת לשחק בכדור אתה יודע תמיד בשיעורי ספורט בבית ספר כשהיו זורקים לעברי הייתי מגוננת על הפנים עם הידיים כדי שזה לא יפגע בי ולא מנסה לתפוס בכלל אז הנה מה אני רוצה ממך בכלל אמא אומרת שיש לי אינסטינקטים של ילדה מוכה כשמתקרבים לחבק אותי אני נרתעת וכשזורקים לעברי כדור אני בורחת אני אף פעם לא פותחת את הידיים ומנסה לתפוס אותו אני זוכרת שהיינו משחקים בכדור ספוג צהוב ברחבה מתחת לבית חולה-גוסס-מת תמיד ניצחת אותי כי לא היית מוכן לתת לי לנצח רק כי אני קטנה "שתלמד להפסיד בכבוד!" היית אומר ואף פעם לא הבנתי איך אפשר לתפוס את הכדור כשאתה שוכב על הרצפה-- מת-- ותמיד הפסדתי כי היית מפציץ אותי אולי אז פיתחתי אינסטינקטים של ילדה מוכה וגוננתי על הגוף עם הידיים בלי לנסות לתפוס את הכדור--- לכתוב לך זה כמו לשחק מסירות עם עצמי הזיכרונות שלנו הם עכשיו רק שלי ואתה לא יכול לומר לי "לא נכון, כן נתתי לך לנצח" אתה לא יכול לסתור אותי אני יכולה להגיד מה שאני רוצה אני יכולה להמציא סיפורים ואתה לעולם לא תוכל לטעון שאני טועה או משקרת ושכן נתת לי לנצח אותך כי עכשיו הזיכרונות האלו קיימים רק אצלי אני צריכה לשמור עליהם גם בשבילך ואיך אני יכולה לסמוך על זה שאני זוכרת נכון שאני זוכרת הכל אני בטח לא זוכרת הכל הייתי קטנה ואתה לא יכול להבין את כובד המשא הזה כי עכשיו אני צריכה לזכור לבד את כל מה שפעם היה של שנינו אתה לא יודע כמה זה כבד כמה זה מעיק לי על הנשמה והפחד הזה שאני אשכח- שכבר שכחתי- ואם שכחתי אז זה לא קיים יותר בשום מקום כמוך גם הזיכרונות ילכו לאיבוד וזו תהיה אשמתי בניגוד למוות שלך שלא יכולתי לעשות איתו כלום הפעם זאת תהיה אשמתי אני אשכח אותך אני אשכח את זיכרונות הילדות שלנו ממשחקי כדור ספוג צהוב ברחבה מתחת לבית ואתה תמות עוד קצת בגללי הפעם אתה תמות בגללי ואני לא יודעת מה לעשות עם זה ואתה לא יכול להבין אתה לא יכול לעזור לי אתה לא יכול לחלוק איתי בנטל של הזיכרונות האלו זה הכל עלי אני שוכחת והורגת אותך שוב ואני מצטערת תבין אני לא יכולה לזכור הכל הייתי ילדה וכשנהרגת הייתי חולמת בלילה שאתה לא מת אבל בכל זאת קברו אותך ושאתה עדיין בחיים ואתה דופק על הדלת של הארון ומנסה לצאת משם ואף אחד לא שומע אותך והייתי מתעוררת בצרחות כי היו לי סיוטים מהלוויה שלך שהיתה ההלוויה הראשונה שהייתי בה וראיתי איך מכניסים את הארון שלך לאדמה ומורידים אותו למטה עם החבלים וידעתי שאתה שם בפנים אבל לא האמנתי שאתה באמת מת ואין לך אוויר שם ואז כיסו את הארון באדמה ולא יכולתי לנשום כי אין לך שם אוויר ואז בלילה הייתי חולמת שקברו אותך בחיים ומתעוררת בצרחות- זה כבר מזמן לא קורה לי יותר ואני בקושי חולמת עליך אבל לפעמים כשיש איזו מלחמה או מבצע בעזה אז אני חולמת עליך אני חולמת שאתה מת- פעם דרסה אותך רכבת ופעם נפלת לתהום ופעם האוטו שלך נפל מגשר המיתרים לתוך הים למרות שאין בכלל ים בירושלים- התת מודע שלי הורג אותך בכל פעם מחדש באיזו יצירתיות אכזרית שאני לא יודעת מאיפה יש לי- אפילו כשאני ישנה אני לא מצליחה לברוח מזה ואתה אף פעם לא חי בחלומות שלי ואולי עדיף ככה כי אז הייתי מתעוררת ומאבדת אותך שוב בכל בוקר מחדש- בכל זאת יש דברים שהייתי רוצה לשכוח גם אם זה אומר לאבד- הייתי רוצה לשכוח את המוות שלך מדי פעם רק קצת כדי שאני אוכל להתרכז בחיים עצמם---הנה נזכרתי עכשיו בעוד משהו עם כדור- כשהיו באים אליך חברים והייתי מבקשת לשחק איתכם אבל לא רצית שאני אפריע אז היית מעמיד אותי בשער הרחוק בתור שוערת ומסביר לי שהשוער הוא בעצם השחקן הכי חשוב בכל הקבוצה ושואל אותי מי השוער של בית"ר ירושלים ועכשיו אני לא זוכרת אבל אז ידעתי לענות על זה כי הערצתי אותך ואז הייתם משחקים כדורגל רק עם שער אחד ואני הייתי עומדת בצד הרחוק של הרחבה ומחכה שם אבל הכדור אף פעם לא הגיע אלי ואני לא זוכרת מה היה אחר כך אם התעצבנתי עליך או שסתם הסתכלתי עליכם משחקים הנה אתה רואה אני שוב לא זוכרת עוד זיכרון ממך שאבד ואתה לא פה בשביל להשלים את החלקים החסרים בפאזל ויש לי הרבה חורים בעלילה ובבטן ובלב ואני מתגעגעת אליך בדברים הקטנים האלו כשאני צריכה שתשלים לי חור בעלילה כשאני זורקת את הכדור לכיוונך אבל הוא נופל ואין שם את הידיים שלך שיתפסו אותו בשבילי- שיתפסו אותי- ואין תגובה--- 'בדידות' היא בעצם לשחק מסירות עם עצמך.
