כן, כבוד המאמנת
אולי באמת כדאי שאפתח סוף סוף... לילו: תתחיל מהילדות שלך. טוב, אז ככה: עוד כשהייתי בשלב אימונים, תמיד הצקתי לאחרים. כשהגיע הזמן לעזוב את הכפר הראשון, לא הסכמתי. אילקמון היה צריך ממש לגרש אותי משם. אבל לא האמנתי שאני מוכן לשרוד בעולם הדיגיטלי הגדול. כל שאר דיג´ימוני האימון עזבו את הכפר, ורק אני המשכתי לעמוד לי השער, ולבכות ימים שלמים... כשגדלתי לשלב טירון, התחלתי סוף סוף להסתובב. למדתי איך לספוג נתונים למחייתי על ידי אכילה, והתגוננות מפני דיג´ימונים אחרים סיפקה לי נתונים. הרעב, הבדידות והאומללות גרמו ללבי להתקשות, ורציתי לנקום בכל אלה שגרמו לי סבל, ובכך שאיש לא אהב אותי ולא עצר לשאול מה שלומי... רציתי להשתלט על כולם, להרוס את כולם, להתעלל בכולם... להראות להם שאני חזק, אני שולט, אני גיבור... אני... *דמעות מופיעות בעיניים* אני... אני יכול להיות חזק... אני רוצה להיות אהוב... וחזק.. ונערץ... אני... *מתאפק שלא לבכות, מוחה עוד דמעה* די, אני לא יכול יותר.. אמרתי יותר מידי
