מסגרת

האם ילדים צריכים מסגרת? ואם כן, אז

מהי מסגרת? מה עושה מסגרת אחת לטובה ואחרת לרעה? אם ילדים חווים את אותה מידה של חופש בבי"ס ובחינוך ביתי, מה מבדיל ביניהם? אשמח לשמוע על המסגרות שעוטפות כל אחד מילדכם, אשמח לשמוע מה אתם אוהבים ומה לא בכל אחת מהן, ועוד אשמח לשמוע מהם הפרמטרים אותם אתם שוקלים בבואכם להעריך מסגרת זו או אחרת. לסיום, האם הבית הוא מסגרת? למה? אל תתעצלו!!
 

Kalla

New member
מסגרת:

יש די הרבה מסגרות: בית זה סוג אחד של מסגרת, גן/בית ספר זה סוג אחר, חוגים, מפגשים עם חברים בשעות הפנאי והלאה צבא, עבודה, חוגים חברתיים וכו', אך זה כבר מחוץ לעניין הילדות. הילדים, לדעתי, זקוקים לפחות לרוב רובן של המסגרות האלה והן חלק טבעי וחיוני מהחיים. הם צריכים את המסגרת החמה, העוטפת והחינוכית של הבית, את המסגרת החברתית, החינוכית והלימודית של בית הספר, את המסגרת החברתית והחופשית יותר שבפעילות הפנאי וכו'. כמה שיש יותר מסגרות (בגבול הסביר, שום דבר מוגזם זה לא טוב) כך זה יותר מעשיר את הילד, הופך אותו למאושר ומסופק יותר. כמובן, שיש ילדים עם סוג מסוים של אופי שאולי מסגרת זו או אחרת אינה מתאימה להם. אם הילד לא מאושר במסגרת שבה הוא נמצא צריך לבדוק את הסיבות לכך (סוג ואופי המסגרת, הצוות המטפל, בעיות חברתיות, אלימות וכו') ולהשתדל לפעול בהתאם. לי אין ניסיון עם מצב כזה ולכן לא רוצה סתם להרחיב על משהו שמעולם לא ניתקלתי בו ולא נאלצתי להתמודד איתו. אני רק יודעת שאם אחד מילדיי לא היה מאושר באחת המסגרות שלו - הייתי עושה הכל כדי למצוא לזה פתרון. לי יש 3 ילדים. הגדול לומד בכיתה ד' בכיתת מחוננים (מיוזמתו לאחר שעבר את המבחנים) ולפני זה למד בבית ספר פרטי ובגן פרטי. הילד תמיד אהב מאוד את המסגרות מחוץ לבית ותמיד היה קשה להוציא אותו מהגן בסוף היום וכמעט כל יום נאלצנו להישאר עוד לפחות חצי שעה למשחק עם ילדי הגן לאחר תום הפעילות. את בית הספר הוא מאוד אוהב (במיוחד את כיתתו הנוכחית) ולא אוהב חופשים ארוכים. הוא פורח מבחינה חברתית ולימודית, הולך ביוזמתו לחוגים שונים ומתמיד באותם חוגים כבר שנים ונפגש עם חברים כשיש לו זמן וחשק. הוא משקיע שעות רבות בהכנת שיעורים ואנחנו תמיד עומדים לרשותו כשהוא זקוק לעזרה ובכלל מאוד מעורבים בבית הספר ובחומר הלימוד (בעלי בועד כיתה). אנחנו מאמינים שחינוך והוראה אלה דברים משותפים לבית ספר ולמשפחה, ושבסופו של דבר הורים הם אלה שאחראים על ילדיהם בכל תחום, כולל חינוך. כעקרון, הילד מאז ומתמיד ידע ואהב להעסיק את עצמו. לדעתי, מגוון המקצועות ותחומי הידע השונים שהוא נחשף אליהם בבית הספר תורמים רבות להתפתחותו, להשכלתו, לסקרנותו הטבעית ולהנאתו הכללית מהחיים. הילדים הקטנים, בן ובת בני קצת מעל שנתיים וחצי וזו להם השנה הראשונה בגן (אף אחד מילדיי לא נשלח למסגרת מחוץ לבית לפני גיל שנתיים. אני מאמינה שעד גיל זה גם מבחינת הצרכים הבריאותיים וגם מבחינת הצרכים הטיפוליים עדיף השגחה צמודה בבית). גם הם ממש פורחים בגן (גן של ויצו) וקשה להוציא אותם מהגן בסוף היום. הם לומדים המון דברים בגן שבבית לא ניתן לתת להם ומאוד נהנים מהרחבת המעגל החברתי וממגוון הפעילויות, שפשוט לא ניתן לספק להם בבית. לדעתי כל מסגרת יכולה להיות טובה או רעה - מסגרת ביתית שבה ההורים אלימים מילולית ו/או פיזית, מזניחים או לא מסוגלים לספק את הצרכים הפיזיים, השכליים או הרגשיים של ילדיהם גרועה לא פחות ממסגרת גרועה מחוץ לבית. ברור שבאותה מידה צריך לבדוק היטב לאיזה גן/בית ספר שולחים את הילדים, אם יחס הצוות והאווירה שם עונים על צרכיו של הילד וכו', ולחפש מסגרת אלטרנטיבית במידה והתשובה היא לא. חוגים או פעילות פנאי בהחלט לפי העדפותיו האישיות של הילד. אין כל טעם ללכת לחוג שלא מעניין את הילד או שהוא לא נהנה בו מסיבה זו או אחרת. בסך הכל, כפי שציינתי, לרוב הילדים מתאים שילוב של מספר מסגרות. לגבי חופש - שאלה שקשה לענות עליה. אני מרגישה שהבן שלי מרגיש הרבה יותר חופשי כשיש לו מגוון פעילויות והוא לא יושב כל היום בבית. אולי זה עניין של אופי, אך אין לי ספק שלו לפחות ממש לא היה מתאים חינוך ביתי. אישית, אלא אם כן לילד מסוים יש בעיה חברתית או נפשית חמורה, לא רואה כל תועלת בחינוך שהוא ביתי בלבד. ההורים צריכים לתמוך, לעזור, להיות שותפים בחינוך, אך הם אינם יכולים, לפחות ברב המכריע של המקרים, להחליף את בית הספר בדיוק כמו שבית הספר אינו יכול להחליף את ההורים. ובכל מקרה, רוב ההורים הם אנשים עובדים ועסוקים ולאו דווקא אנשי חינוך והוראה, כך שכל העניין הזה בכלל לא מעשי עבורם ממילא. כפי שכתבתי, הבית הוא מסגרת לכל דבר, אולי החשובה ביותר, אך בשום אופן לא מספיקה ברוב המקרים החל מגיל מסוים. לבדה היא מוגבלת ומגבילה, מצרה אופקים וחד גונית מדי. גם אני בתור ילדה אהבתי את הגוון של לצאת לבית הספר/קייטנה/חוגים וכו'. כשהייתי בפעילות מחוץ לבית גם שמחתי לחזור הביתה בסוף היום, אך כאשר נאלצתי מסיבה זו או אחרת לשבת בבית תקופה של כמה ימים או יותר, הרגשתי שאני כבר מטפסת על הקירות לא כי לא היה לי מה לעשות (תמיד היה לי) אלא כי התגעגעתי לגיוון, לשינוי האווירה. בגדול, הפרמטרים להערכת המסגרת - האם לילד טוב בה, האם הוא מקבל ממנה את מה שהיא אמורה לתת, האם היא תורמת לו. מעבר לזה, כל מקרה לגופו. לסיכום, איני מאמינה שיש מסגרת מושלמת בכל דבר, כפי שהחיים עצמם אינם מושלמים. לכן יש לשאוף לטוב ביותר ולמתאים ביותר שאפשר בהתחשב גם בצרכים המיוחדים של הילד הספציפי ולנסות לגוון ולבדוק אפשרויות שונות.
 
היי קלה, אין ספק שאת בעד מסגרת ../images/Emo6.gif

את אומרת: "אישית, אלא אם כן לילד מסוים יש בעיה חברתית או נפשית חמורה, לא רואה כל תועלת בחינוך שהוא ביתי בלבד". אך בתחילת דברייך את מציינת ש "בית זה סוג אחד של מסגרת" אם אני מבינה נכון את דברייך, את אומרת טוענת שילד בחינוך ביתי כבול רק למסגרת של הבית - והוא צריך מעבר לזה, ושילד שאינו הולך לביה"ס ומאושר עם זה הוא בהכרח ילד עם בעיות נפשיות או חברתיות. מערכת החינוך יש לה אופי מסוים. הפעילות שם נעשית במסות של הרבה ילדים (גם כיתה קטנה זה עדיין 20 ילד...) יש בה מבוגר או מבוגרים שקובעים מה עושים איפה עושים ולא פעם גם את האיך, הקבוצה החברתית שנוצרת היא תוצר שרירותי לחלוטין של החלוקה לכיתות, וגם זה נקבע ע"י מבוגר שאפילו לא מכיר את הילדים. את גם אומרת: "אך כאשר נאלצתי מסיבה זו או אחרת לשבת בבית תקופה של כמה ימים או יותר, הרגשתי שאני כבר מטפסת על הקירות לא כי לא היה לי מה לעשות (תמיד היה לי) אלא כי התגעגעתי לגיוון, לשינוי האווירה." שוב, אם אני מבינה נכון את דברייך, את אומרת, שכיון שאת 'מטפסת על הקירות' להיות כל הזמן בבית עם הילדים, אז כולם צריכים... זוהי למעשה, השלכה של תחושותייך על אחרים. אני יכולה לספר לך שכשיהונתן היה בגן 4 שנים, הייתי נלחצת מחופשות וגשרים. אבל מה? כשהחלטתי על הישארותו בבית, זה היה הרבה יותר פשוט... הוא זרם בכייף, ואני איתו. ילדי המערכת "משתגעים" בבית - למה? כי המסגרת של מערכת החינוך כל כך לוחצת, שהם פורקים עול בכל סדק אפשרי. גם לילדי החינוך הביתי יש כעסים ותיסכולים, גם הם יכולים להיות מאוד פעלתניים אלא שלהם יש הרבה מרחב, ובעיקר אפשרות בחירה. ביום של תזזית הם רצים ומטפסים ומשחקים יותר בתופסת ובמשחקים 'שורפי אנרגיה', וביום של שקט הם בוחרים במשחקים שקטים, שיחה, או ספר. יש מי שחושבים שבחינוך הביתי אין גבולות, או שאם ילד נמצא בחינוך ביתי אז הוא רק בבית. אלא מה? במציאות, מסגרות מקיפות אותנו כל הזמן. יש לנו חוקים וגבולות בכל מקום אליו אנחנו הולכים, אז גם המסגרת הביתית עצמה מלמדת אותם לחיות עם גבולות, וגם... יש מסגרת חוקית שונה בכל מקום: ברחוב, בסופר, בבית של חבר, וגם... ילדי החינוך הביתי בוחרים לפעמים להיות חלק ממסגרת קיימת כגון: חוגים, מקהלה, נבחרת ספורטיבית, להקת מחול, תנועת נוער. יש להם אפילו מסגרות לימודיות - כשהם רוצים. הם מבקשים ללמוד משהו עם מורה פרטי, או בקבוצה, בנעוריהם חלקם מצטרפים לאוניברסיטה הפתוחה, או שהם בוחרים לעבוד חלק מהזמן... כל אלו מסגרות שאינן הבית ועדיין הן אינן בי"ס = הילדים באחריות ההורים. אחריות ההורים על פעילות ילדיהם לאורך היום, היא המבדילה את ילדי החינוך הביתי מילדים אחרים. זה מאפשר להם להיות זורמים ומאושרים יותר. כמובן שאנחנו יוצאים מנקודת הנחה שטוב לילדים בבית = אינם עוברים התעללות כשילד הולך לביה"ס, מבוגרים שאינם הוריו אחראים על בטחונו וחרווחתו ועיסוקיו, וכשהוא חוזר הביתה, מגוייסים הוריו להמשיך ולהפעיל אותו לטובת אותה המסגרת: שעורי בית, התנהגות בכיתה, ללכת לשיון "בזמן" ולקום "בזמן" מצב 'התלבושת האחידה' ועוד ועוד... שימי לב כשאת בבית בו ילדים הולכים לביה"ס, שימי לב לעצמך ולקולות בביתך. כמה דיאלוגים מסתובבים סביב ה"צריך" של ביה"ס? כמה פעולות את עושה לטובת "דרישות בית הספר" שלא לדבר על כמה שזה עולה לך...
 

Kalla

New member
זכותך, כמובן, לחשוב אחרת

אך מבחינתי עדיין הבית הוא מסגרת חשובה ביותר אבל בשום אופן אינה מתאימה בתור המסגרת הבלעדית למרבית הילדים, ואני עומדת בתוקף מאחורי דבריי. לגבי הקטע שטיפסתי על הקירות - ממש לא כתבתי על עצמי עם הילדים (אם כי גם זה כנראה נכון), אלא על התקופה שאני עצמי הייתי ילדה ולא סבלתי לשבת רק בבית הרבה זמן למרות שתמיד תמיד ידעתי להעסיק את עצמי (הייתי תולעת ספרים מגיל מאוד קטן עם דמיון מפותח מאוד ויצרתי לעצמי עולמות שלמים) ולכן מאוד אהבתי לעיתים להיות לבד. כך שממש קשה להגיד שהשלכתי את תחושותיי על אחרים. ראיתי גם את השינויים בילדים שלי אחרי שנכנסו למסגרות מחוץ לבית: עלייה בבטחון עצמי, התפתחות מואצת ובכיוונים שונים מאשר בבית וכד'. ודבר חשוב - אני בהחלט מודעת למגבלות שלי. אין לי כל כשרון בתחום החינוך וההוראה, וברור לי שאיני יכולה לשמש כמורה והמחנכת הבלעדית של ילדיי גם לו רציתי. אולי את יכולה ועוד מעטים יכולים, אך אני משוכנעת לחלוטין שמרבית ההורים אינם מוכשרים לכך או אינם מסוגלים לכך בגלל אילוצים אלה או אחרים. לדעתי הורה שאין לו גישה חינוכית מטבעו עדיף שלא יחשוב אפילו לקחת על עצמו להיות המורה היחיד של הילד. כפי שכתבתי, בעיני מעורבות ההורים בחינוך אינה רק חשובה אלא אף חיונית, אך לא במסגרת החינוך הביתי אלא כבסיס וכהשלמה לחינוך במסגרות האחרות. לדעתי היותו של ילד זורם ומאושר תלוי בעיקר באופיו של הילד ובאיכות ובמידת ההתאמה של המסגרות העיקריות שבהן הוא נמצא, ולא בכך שיחונך בחינוך ביתי. לגבי אופי מערכת החינוך - לחיים של רובנו יש אופי כזה. האדם הוא מטבעו חיה חברתית ועדרית שבמשך חייה נמצאת במסגרות שרירותיות שונות כגון צבא, עבודה וכו'. זה הסדר החברתי ויש סיבה לזה שכך הוא התפתח. כנראה שהוא תואם את טבעם של מרבית האנשים. זה לא אומר שלא טוב להיות חריגים, אלא בעיני אדם מאושר ושלם הוא אדם שיודע לבחור במה להיות חריג כדי שזה "ישחק" לטובתו וישפר את חייו. החריגות לא נועדה לשם החריגות אלא לשם הגשמה עצמית, התקדמות ושאיפה לאושר. רק אנשים מאוד מוכשרים ויוצאי דופן יכולים להרשות לעצמם להיות חריגים וזה לעיתים אף טבוע בהם, אך לא סתם הם גאונים ולעיתים קרובות הם גם סובלים מכך מאוד. אך מרבית בני התמותה הממוצעים פלוס מינוס אינם חיים בואקום ואינם דגולים מספיק בכדי להקריב את ההבטים האחרים של חייהם על מזבח גדולתם האישית שפורצת כל גבול ושחזקה יותר וגוברת על כל תחום אחר בחייהם. ולדעתי טוב שכך. חשוב להיות חלק שלם מהחברה האנושית על כל הבטיה וללמוד איך לשרוד, לתפקד ואף לשגשג ולהיות מאושר בתוך סביבתו הטבעית של האדם. יש מספר דברים שבהם אני רואה את עצמי כחריגה (מה אפשר כבר אפשר להגיד על מישהי שבגיל 35 משחקת דרך קבע מבוכים ודרקונים עם קומץ מטורפים כדוגמתה?). אך איני רואה את עצמי כזרה למין האנושי שבתוכו אני חיה או כגאון הדור שהפריקיות והזרות הן חלק בלתי נפרד מהגאוניות שלו. יש דברים שבהם אני יודעת שאני לא חייבת להתפשר (כמו בחירת חברי אמת שהם מעטים אך כאלה שאסמוך עליהם בעינים עצומות) ודברים שאני יודעת שעדיף לי מכל בחינה להתפשר בהם עד גבול מסוים (כמו קשרים עסקיים) כדי לאפשר לעצמי להגשים את מטרותיי בחיים. לא חייבים לאהוב כל מסגרת שנקלעים לתוכה אך חייבים לדעת להתמודד איתה כדי לשרוד ולהצליח, אחרת אין סיכוי לדעתי שבסופו של דבר האדם יגשים את עצמו באיזה תחום שלא יהיה. כשבוחרים רק מה שרוצים באותו רגע באיזשהו מקום לא לומדים להתמודד, להתפשר. זה לא חוכמה להתמודד רק עם מה שקל, כיף ומתחשק. זוהי בעיני ברחה ממציאות, מאחריות, מהתמודדות. לא מאמינה בללמד ילד שבחיים עושים אך ורק מה שמתחשק. בסופו של דבר לדעתי זה רק יפגע בו, אלא אם כן הוא בר מזל ומטבעו יש לו אופי מאוד מסתגל וגמיש ויכולת התמודדות גבוהה ביותר. אני עושה פעולות לגבי דברים רבים ובהם, בהחלט, גם לא מעטים שקשורים כך או אחרת לבית הספר. לא מבינה מה רע בזה. בעיני זו זכות וחובה חשובות מאוד. וכן, בעיני גם משמעת עצמית היא מאוד חשובה, לא רק בקשר לבית הספר. האדם שאין לו את זה עלול פשוט לירות לעצמו ברגל. אפילו הגאון הגדול ביותר, אם אין לו מספיק יכולת רצון וכוח התמדה לקחת את עצמו בידיים ולהכריח את עצמו לפעמים, סיכוי טוב שלא יגיע להגשמה עצמית. האושר לא ניתן בקלות בחיים האלה ולצריך לעבוד קשה כדי לזכות בו ומניסיוני האישי זה שווה את המאמץ. אדם שלא יודע לעבוד קשה, רוב הסיכויים שלא יזכה בו. אולי הוא יהיה שליו, אולי לא יהיה אומלל (וגם זה לא בטוח), אך לגבהים הוא לא ימריא ולשיא הוא לא יגיע. אני מכירה כמה אנשים אפורים כאלה, שלא שואפים ולא נלחמים, וממש לא הייתי רוצה להיות במקומם או, למען האמת, אפילו בחברתם. שוב, יש גם אנשים שהשיא בשבילם הוא השאנטי וגם יש להם האמצעים הכלכליים להגיע אליו, אך כמה כאלה באמת יש? אני יודעת ששמרבית האנשים אינם עונים לפחות לאחת ההגדרות האלה. טוב, נראה לי שקשקשתי מספיק וכל הכבוד למי שלא נרדם עד כה.
 
אוי, קאלה, קלעת לבעיה שלי.......

הקטן בן 4. יש לנו שנה וקצת נסיון בגן. גן ראשון היה פרטי והיינו די מאוכזבים. נזק ממשי לא נגרם, אך לדעתי בדיעבד, זה היה נס. עכשיו הוא בגן עירוני. הילד מאושר, אך ממה שמספרים על הגננת עומדות לי כל השערות. אני ובעלי ועוד 3 זוגות חברים שלנו שלהם ילדים מעט גדולים יותר מתלבטים מאד בבעיה. 3 הזוגות הנוספים כולם עיכבו את עליית הילד לכיתה א', כי פחדו לשלוח אותו/ה לבית הספר. יש לי הרגשה שרום יסתדר כנראה כי הוא טיפוס נוח, אבל אני ממש לא שלמה עם המעשה. למעןו האמת אנחנו מחפשים כבר חודשיים, כבר עכשיו כל מיני פתרונות רק לא לשלוח אותו לבית הספר. מאידך, כמו שאת כותבת: אני קרייריסטית, ובעלי קרייריסטי. שנינו במידה כזו או אחרת מאד נהנים מעבודתינו שנעשית במסגרות קשוחות ומצריכה השקעה, ומעבר לחינוך ביתי יחסל לנו את הפאן הזה של החיים. לא ברור לי אם אנחנו מסוגלים לוותר. אף אחד מאיתנו לא מסוגל פיזית או נפשית לשבת עם הצאצא יותר מכמה שעות 1:1. בעלי קצת יותר סבלן ממני, וגם הוא מתפוצץ אחרי זמן מה. בסופי שבוע אנחנו מקפידים כמה שיותר להיות בחברה עם חברים בני גילו או עם הסבתות. אין לי ספק קל שבקלים שאני אישית, מעצם אישיותי, לא יכולה להתחרות באף אחד מבחינת להיות עם הבן שלי כל היום. אני חוששת שאני מתחרה אפילו בביה"ס גרוע. כשאני כבר משחקת איתו, אין לי שום מטרה חינוכית, אני מזניחה את כל מטלות הגננת, ועושה רק מה שבא לו. כשאני משווה לאימהות משקיעות יותר, אני מודה לאל שהילד כנראה מאד אינטיליגנטי וקולט איכשהו מהאוויר.... החלק האחרון של דברייך מה זה משקף אותי?!?!?! אבל מצד שני, חסרונותי אינם תירץ להפקירו למערכת קלוקלת, ובסביבה שלנו אין, פשוט אין שום דבר ראוי...אם הבאתי אותו לעולם, המינימום שאני חייבת לו זה לתת לו את הטוב ביותר, ואם אני לא יכולה בעצמי, אז להשיג תחליף טוב, לא? ובה"ס הוא תחליף גרוע מאד כאן.... האמת היא שהייתי הולכת ברצון על מורה פרטי שילמד אותו, אבל לא כמו נאווה או אחרות, מי שחוזרת הביתה יום כן יום לא ובשעות מאוחרות, לא יכולה לדאוג לחיי החברה של בנה. אם אני חוזרת ב- 18:00, מי יקח אותו לחברים? מי ידאג לו לחוגים? ולא משנה כמה המורה טובה, לדעתי הוא יתפוצץ מלהיות לבד בחברה אדם אחד כל היום. מה גם שבסביבה שאנו גרים בה יש אוכלוסיה מבוגרת, איןם ילדים, אין גינות, אין אמהות צעירות, ושנה שעברה לא פתחו גן כי לא היה מינימום גם כשהוסיפו מהשכונות האחרות... (השנה הצליחו להוסיף מספיק...). אני הייתי מתפוצצת אם הייתי חיה ככה, כל כמה שסבלתי בביה"ס. אמנם מתחיל להתגבש לי פתרון ביניים, אבל נורא רציתי לכתוב את זה כאן, כי ממה שכותבים נאווה ואחרים בפורום משתמע מעין גן עדן, ולי במשפחה הפרטית שלי, איכשהו זה נראה גהינום לא פחות מהאופציה השניה.....
 
שאלה לאמא של רום../images/Emo140.gif

אני זוכרת שהשתתפת בדיונים פה בעבר ולכן מתנצלת מראש אם כבר שאלתי וענית, אבל מה עם מסגרות אלטרנטיביות שונות? (בי"ס דמוקרטי). מסגרת שקצת יותר זורמת עם הילד וסקרנותו, יש יותר כבוד... האם זה פיתרון הביניים שלכם?
 

Kalla

New member
נותר רק לאחל בהצלחה

במציאת פתרון המתאים לכולכם.
 
למעלה