מסגרת:
יש די הרבה מסגרות: בית זה סוג אחד של מסגרת, גן/בית ספר זה סוג אחר, חוגים, מפגשים עם חברים בשעות הפנאי והלאה צבא, עבודה, חוגים חברתיים וכו', אך זה כבר מחוץ לעניין הילדות. הילדים, לדעתי, זקוקים לפחות לרוב רובן של המסגרות האלה והן חלק טבעי וחיוני מהחיים. הם צריכים את המסגרת החמה, העוטפת והחינוכית של הבית, את המסגרת החברתית, החינוכית והלימודית של בית הספר, את המסגרת החברתית והחופשית יותר שבפעילות הפנאי וכו'. כמה שיש יותר מסגרות (בגבול הסביר, שום דבר מוגזם זה לא טוב) כך זה יותר מעשיר את הילד, הופך אותו למאושר ומסופק יותר. כמובן, שיש ילדים עם סוג מסוים של אופי שאולי מסגרת זו או אחרת אינה מתאימה להם. אם הילד לא מאושר במסגרת שבה הוא נמצא צריך לבדוק את הסיבות לכך (סוג ואופי המסגרת, הצוות המטפל, בעיות חברתיות, אלימות וכו') ולהשתדל לפעול בהתאם. לי אין ניסיון עם מצב כזה ולכן לא רוצה סתם להרחיב על משהו שמעולם לא ניתקלתי בו ולא נאלצתי להתמודד איתו. אני רק יודעת שאם אחד מילדיי לא היה מאושר באחת המסגרות שלו - הייתי עושה הכל כדי למצוא לזה פתרון. לי יש 3 ילדים. הגדול לומד בכיתה ד' בכיתת מחוננים (מיוזמתו לאחר שעבר את המבחנים) ולפני זה למד בבית ספר פרטי ובגן פרטי. הילד תמיד אהב מאוד את המסגרות מחוץ לבית ותמיד היה קשה להוציא אותו מהגן בסוף היום וכמעט כל יום נאלצנו להישאר עוד לפחות חצי שעה למשחק עם ילדי הגן לאחר תום הפעילות. את בית הספר הוא מאוד אוהב (במיוחד את כיתתו הנוכחית) ולא אוהב חופשים ארוכים. הוא פורח מבחינה חברתית ולימודית, הולך ביוזמתו לחוגים שונים ומתמיד באותם חוגים כבר שנים ונפגש עם חברים כשיש לו זמן וחשק. הוא משקיע שעות רבות בהכנת שיעורים ואנחנו תמיד עומדים לרשותו כשהוא זקוק לעזרה ובכלל מאוד מעורבים בבית הספר ובחומר הלימוד (בעלי בועד כיתה). אנחנו מאמינים שחינוך והוראה אלה דברים משותפים לבית ספר ולמשפחה, ושבסופו של דבר הורים הם אלה שאחראים על ילדיהם בכל תחום, כולל חינוך. כעקרון, הילד מאז ומתמיד ידע ואהב להעסיק את עצמו. לדעתי, מגוון המקצועות ותחומי הידע השונים שהוא נחשף אליהם בבית הספר תורמים רבות להתפתחותו, להשכלתו, לסקרנותו הטבעית ולהנאתו הכללית מהחיים. הילדים הקטנים, בן ובת בני קצת מעל שנתיים וחצי וזו להם השנה הראשונה בגן (אף אחד מילדיי לא נשלח למסגרת מחוץ לבית לפני גיל שנתיים. אני מאמינה שעד גיל זה גם מבחינת הצרכים הבריאותיים וגם מבחינת הצרכים הטיפוליים עדיף השגחה צמודה בבית). גם הם ממש פורחים בגן (גן של ויצו) וקשה להוציא אותם מהגן בסוף היום. הם לומדים המון דברים בגן שבבית לא ניתן לתת להם ומאוד נהנים מהרחבת המעגל החברתי וממגוון הפעילויות, שפשוט לא ניתן לספק להם בבית. לדעתי כל מסגרת יכולה להיות טובה או רעה - מסגרת ביתית שבה ההורים אלימים מילולית ו/או פיזית, מזניחים או לא מסוגלים לספק את הצרכים הפיזיים, השכליים או הרגשיים של ילדיהם גרועה לא פחות ממסגרת גרועה מחוץ לבית. ברור שבאותה מידה צריך לבדוק היטב לאיזה גן/בית ספר שולחים את הילדים, אם יחס הצוות והאווירה שם עונים על צרכיו של הילד וכו', ולחפש מסגרת אלטרנטיבית במידה והתשובה היא לא. חוגים או פעילות פנאי בהחלט לפי העדפותיו האישיות של הילד. אין כל טעם ללכת לחוג שלא מעניין את הילד או שהוא לא נהנה בו מסיבה זו או אחרת. בסך הכל, כפי שציינתי, לרוב הילדים מתאים שילוב של מספר מסגרות. לגבי חופש - שאלה שקשה לענות עליה. אני מרגישה שהבן שלי מרגיש הרבה יותר חופשי כשיש לו מגוון פעילויות והוא לא יושב כל היום בבית. אולי זה עניין של אופי, אך אין לי ספק שלו לפחות ממש לא היה מתאים חינוך ביתי. אישית, אלא אם כן לילד מסוים יש בעיה חברתית או נפשית חמורה, לא רואה כל תועלת בחינוך שהוא ביתי בלבד. ההורים צריכים לתמוך, לעזור, להיות שותפים בחינוך, אך הם אינם יכולים, לפחות ברב המכריע של המקרים, להחליף את בית הספר בדיוק כמו שבית הספר אינו יכול להחליף את ההורים. ובכל מקרה, רוב ההורים הם אנשים עובדים ועסוקים ולאו דווקא אנשי חינוך והוראה, כך שכל העניין הזה בכלל לא מעשי עבורם ממילא. כפי שכתבתי, הבית הוא מסגרת לכל דבר, אולי החשובה ביותר, אך בשום אופן לא מספיקה ברוב המקרים החל מגיל מסוים. לבדה היא מוגבלת ומגבילה, מצרה אופקים וחד גונית מדי. גם אני בתור ילדה אהבתי את הגוון של לצאת לבית הספר/קייטנה/חוגים וכו'. כשהייתי בפעילות מחוץ לבית גם שמחתי לחזור הביתה בסוף היום, אך כאשר נאלצתי מסיבה זו או אחרת לשבת בבית תקופה של כמה ימים או יותר, הרגשתי שאני כבר מטפסת על הקירות לא כי לא היה לי מה לעשות (תמיד היה לי) אלא כי התגעגעתי לגיוון, לשינוי האווירה. בגדול, הפרמטרים להערכת המסגרת - האם לילד טוב בה, האם הוא מקבל ממנה את מה שהיא אמורה לתת, האם היא תורמת לו. מעבר לזה, כל מקרה לגופו. לסיכום, איני מאמינה שיש מסגרת מושלמת בכל דבר, כפי שהחיים עצמם אינם מושלמים. לכן יש לשאוף לטוב ביותר ולמתאים ביותר שאפשר בהתחשב גם בצרכים המיוחדים של הילד הספציפי ולנסות לגוון ולבדוק אפשרויות שונות.
