מנסה להתמודד
שלום ניכנסתי לפורום הזה במטרה שאולי אקבל חיזוקים או תשובות.. אני בחורה בת 20 דיי רגישה,אני מרגישה שתפיסת העולם שלי ברוב גיל ההתבגרות שלי היתה דיי פסימית או חלשה.. האישיות שלי לא נבנתה.. היה לי חבר..בתקופה של שיא ההתבגרות 3 שנים כל תקופת התיכון.. הוא איכשהו סתם לי כל מיני חורים ומקומות שאני צריכה להתמודד איתם.. ניתלתי בו..."עיצבתי" <כמובן שזו אשליה אחת גדולה> את האישיות שלי עליו,הייתי בטוחה שאני זאתי ששולטת והכל.. החיים שלי והאישיות שלי התבססה על דברים חיצוניים כגון:מראה,להוכיח שאני קובעת ויודעת ושולטת לנסות שיהיו לי הרבה חברים.. הערכה העצמית שלי התבססה על גורמים חיצונים... בחיים לא שאלתי את עצמי מה אני שווה באמת.. הייתי בטוחה בזה שאני שולטת בחבר... בזה שאני ניראת טוב אני שווה הכל אחלה.. אבל מה עם מעבר לזה? מה?מעולם לא חשבתי.. עכשיו שאני ניזכרת באותם הימים שהייתי קמה בבוקר ולא ניראת מי יודע מה לדעתי. היה נידפק לי כל היום לא הייתי מרוכזת בלימודים, הייתי סגורה יותר עם אנשים... זאת הערכה שלי..הרגשתי שאני בתחרות עם בחורות אחרות שאני רוצה להיות ככה ניראית ואני יקנה ככה ויעשה ככה ומעולם לא היה כלום כמו שרציתי בסופו של דבר,בור ללא תחתית מבחינת המראה או מצברוח כי הוא לרוב התבסס על מה שתיארתי...הכלללללל חיצוני הגעתי לצבא,בצבא הכל שונה צריך להוכיח את הכישורים שלך במיוחד בהתחלה בטירונות.. את הבפנים את התוכן,אף אחד לא מתמקד שם רק במראה שלך ובלהוכיח כל הזמן..אני הוכחתי בזכות מסיכה..שום דבר לא היה באמת שם היתה נקודת השבירה הגדולה שלי,הייתי לחוצה ובוכה בצבא מרגישה מאויימת,מפוחדת,חרדה,הייתי תמיד נערה שיושנת המון וזה גם לא היה מובן לי למה ואת זה גיליתי כסוג של בריחה כל הזנים שלא ידעתי בכלל למההההה! לא יכולתי זהו נישברתי הצבא גמר עליי,ניפרדתי מהחבר לאחר 3 שנים,נישברתי..זהו הכל נפל לי בבום אחד ענקי... ניכנסתי לתוך עצמי,שבורה,מדוכאת,מתוסכלת,לראשונה שאני צריכה להתמודד עם הכלללללללל כל כך לבד...שאיך שתמיד הוכחתי לכולם מה אני שווה כבר לא עובד יותר..אני לא יודעת ולא מכירה משהו אחר,איך הכל קרס לי... חליתי בהפרעת אכילה ,אושפזתי,השתחררתי,עברה שנה ועכשיו אני מנסה לפתור את הכללללל לאחר האישפוז במהלך השנה הכל היה דיי שקט הצלחתי להתגבר זמנית..על אותם הדפוסים אבל הכל עכשיו בא לי בעוצמות דיי גבוהות כל אותם הדפוסים האלה.. אני לחוצה שוב ניהיית עייפה אין לי כוח אבל אני מבינה לראשונה בחיי למה... ואני לא יודעת כל כך איך להתמודד מספיק. מחפשת באמת את שבפנים,מה כן אני שווה וטובה,להבדיל בין תפל לעיקר חייבת חיזוקים..עיצות מישהו מבין אותי... יש לו מה לומר...? בתודה מראש.. הילה
שלום ניכנסתי לפורום הזה במטרה שאולי אקבל חיזוקים או תשובות.. אני בחורה בת 20 דיי רגישה,אני מרגישה שתפיסת העולם שלי ברוב גיל ההתבגרות שלי היתה דיי פסימית או חלשה.. האישיות שלי לא נבנתה.. היה לי חבר..בתקופה של שיא ההתבגרות 3 שנים כל תקופת התיכון.. הוא איכשהו סתם לי כל מיני חורים ומקומות שאני צריכה להתמודד איתם.. ניתלתי בו..."עיצבתי" <כמובן שזו אשליה אחת גדולה> את האישיות שלי עליו,הייתי בטוחה שאני זאתי ששולטת והכל.. החיים שלי והאישיות שלי התבססה על דברים חיצוניים כגון:מראה,להוכיח שאני קובעת ויודעת ושולטת לנסות שיהיו לי הרבה חברים.. הערכה העצמית שלי התבססה על גורמים חיצונים... בחיים לא שאלתי את עצמי מה אני שווה באמת.. הייתי בטוחה בזה שאני שולטת בחבר... בזה שאני ניראת טוב אני שווה הכל אחלה.. אבל מה עם מעבר לזה? מה?מעולם לא חשבתי.. עכשיו שאני ניזכרת באותם הימים שהייתי קמה בבוקר ולא ניראת מי יודע מה לדעתי. היה נידפק לי כל היום לא הייתי מרוכזת בלימודים, הייתי סגורה יותר עם אנשים... זאת הערכה שלי..הרגשתי שאני בתחרות עם בחורות אחרות שאני רוצה להיות ככה ניראית ואני יקנה ככה ויעשה ככה ומעולם לא היה כלום כמו שרציתי בסופו של דבר,בור ללא תחתית מבחינת המראה או מצברוח כי הוא לרוב התבסס על מה שתיארתי...הכלללללל חיצוני הגעתי לצבא,בצבא הכל שונה צריך להוכיח את הכישורים שלך במיוחד בהתחלה בטירונות.. את הבפנים את התוכן,אף אחד לא מתמקד שם רק במראה שלך ובלהוכיח כל הזמן..אני הוכחתי בזכות מסיכה..שום דבר לא היה באמת שם היתה נקודת השבירה הגדולה שלי,הייתי לחוצה ובוכה בצבא מרגישה מאויימת,מפוחדת,חרדה,הייתי תמיד נערה שיושנת המון וזה גם לא היה מובן לי למה ואת זה גיליתי כסוג של בריחה כל הזנים שלא ידעתי בכלל למההההה! לא יכולתי זהו נישברתי הצבא גמר עליי,ניפרדתי מהחבר לאחר 3 שנים,נישברתי..זהו הכל נפל לי בבום אחד ענקי... ניכנסתי לתוך עצמי,שבורה,מדוכאת,מתוסכלת,לראשונה שאני צריכה להתמודד עם הכלללללללל כל כך לבד...שאיך שתמיד הוכחתי לכולם מה אני שווה כבר לא עובד יותר..אני לא יודעת ולא מכירה משהו אחר,איך הכל קרס לי... חליתי בהפרעת אכילה ,אושפזתי,השתחררתי,עברה שנה ועכשיו אני מנסה לפתור את הכללללל לאחר האישפוז במהלך השנה הכל היה דיי שקט הצלחתי להתגבר זמנית..על אותם הדפוסים אבל הכל עכשיו בא לי בעוצמות דיי גבוהות כל אותם הדפוסים האלה.. אני לחוצה שוב ניהיית עייפה אין לי כוח אבל אני מבינה לראשונה בחיי למה... ואני לא יודעת כל כך איך להתמודד מספיק. מחפשת באמת את שבפנים,מה כן אני שווה וטובה,להבדיל בין תפל לעיקר חייבת חיזוקים..עיצות מישהו מבין אותי... יש לו מה לומר...? בתודה מראש.. הילה