מניפסט: מתמודד נפש ≠ שוטהקריאה דחופה לרבנים, פוסקים ומנהיגי קהילות
בשנים האחרונות מתברר כי רבים בציבור, לרבות רבנים ומורי הוראה, מערבבים בין שני מושגים שונים לחלוטין:
"שוטה" לפי ההלכה, ומתמודד נפש (אדם החווה קשיים נפשיים, רגשיים או תפקודיים).
הבלבול הזה גורם לעיוותי דין קשים, לפגיעה חמורה בכבודם של אנשים, ולהטלת חובות או איסורים שאינם עומדים במבחן המציאות, הרחמים או ההיגיון.
הגיע הזמן לומר זאת בבירור:
1. מתמודד נפש אינו "שוטה" – אלו קטגוריות שונות לחלוטיןההגדרות ההלכתיות של שוטה נכתבו בתקופות שבהן לא הייתה פסיכולוגיה, לא פסיכיאטריה, לא אבחנה בין חרדה לדיכאון, ולא תובנה על קשת מצבי הנפש.
ה"שוטה" של ההלכה עוסק באדם נטול יכולת הכרה בסיסית, בעל בלבול עמוק ומתמיד, חוסר קשר למציאות או התנהגויות שאין בהן דעת כלל.
מתמודד נפש אינו כזה.
הוא אדם בעל דעת, הכרה, מוסר, רצון טוב ותובנה — אך מתמודד עם עומס נפשי, כאב פנימי, קשיי תפקוד ומצבים שאינם מאפשרים לו לעמוד בדרישות גבוהות.
להגדיר מתמודד נפש כ"שוטה" זו שגיאה, פגיעה, וסטייה ממהות התורה שהיא "דרכיה דרכי נועם".
---
2. אין קשר בין בריאות נפשית לבין הגדרת "שוטה"הגדרה של שוטה אינה עוסקת בדיכאון, חרדה, תקפי פאניקה, הפרעה טורדנית-כפייתית, הפרעת הסתגלות, טראומה או שחיקה נפשית.
כל אלה הם מצבים רפואיים לגיטימיים, הקיימים במיליוני אנשים ברחבי העולם, ורובם בעלי שכל, תובנה ושיקול דעת מלאים.
כמו שאדם עם סוכרת אינו "רפה שכל", כך אדם עם PTSD אינו "שוטה".
---
3. מתמודד נפש עשוי להיות פטור ממצוות — לא מחמת חסרון דעת, אלא מחמת חוסר יכולת אמיתיההלכה עצמה מכירה בכך ש:
מצוות תלויות ביכולת
"אונס רחמנא פטריה"
"לא ניתנה תורה למלאכי השרת"
כאשר אדם נמצא במצב נפשי שאינו מסוגל לעמוד במאמץ, בעומס, בכאב או בסבל הנדרש לקיום מצווה מסוימת —
זהו אונס, ולא חסרון דעת.
אדם שאין לו כוחות נפש להתפלל, לשמור על זמני מצוות, או לקיים ריבוי חובות —
מצבו דומה לאדם חסר רגליים שמתבקשים ממנו לרוץ.
הדרישה עצמה אינה הגיונית.
---
4. הטלת חובות הלכתיות על מתמודד נפש ללא הכרה במגבלותיו — היא עוול, לא הלכהכאשר פוסק דן אדם אך ורק לפי שאלת "האם הוא שוטה?" — הוא מפספס את כל המטרה.
הדיון האמיתי צריך להיות:
האם הוא מסוגל?
מה כוחות הנפש שלו?
מהי מידת האונס?
האם הדרישה תוביל לנזק נפשי?
האם המצווה עצמה דורשת מדרגה שאינה ריאלית למצבו?
תורה שאין בה חמלה לב אדם שחייו קשים — איננה התורה שניתנה בסיני.
---
5. הכרה במציאות – חובה הלכתית, מוסרית ואנושיתמתמודד נפש אינו מבקש הקלות מפני רפיון.
הוא מבקש שנזהה את המציאות:
שיש מצבים נפשיים המגבילים כוחות בדיוק כפי שמחלה גופנית מגבילה כוחות.
מי שמחזיק מעמד למרות נפשו, מי שקם בבוקר למרות הכאב —
לעיתים כבר מקיים מצווה גדולה יותר מכולן רק בעצם הישרדותו.
---
6. קריאה לרבנים:עליכם לזכור שההלכה ניתנה כדי לחיות בה, לא כדי למעוך בה אנשים שנפשם פצועה.
יש להפסיק:
לבחון מתמודד נפש דרך "סימני שוטה"
להחיל עליו הגדרות שאינן מתאימות לעולם המודרני
להעמיס עליו חובות שכוחותיו אינם מאפשרים
להתעלם מהמציאות הפנימית של האדם
ולהתחיל:
לראות את האדם
להבין את מגבלותיו
לפטור את מי שאנוס
ולהפוך את התורה למרחב של חיים, ולא של קושי
---
סיכום:מתמודד נפש אינו שוטה.
הגדרה הלכתית עתיקה אינה כלי להעריך מצבי נפש מודרניים.
מי שאינו מסוגל — אנוס הוא. ו"אונס רחמנא פטריה".
הכרת מגבלותיו של אדם היא לא "הקלה", אלא יראת שמיים אמיתית.
---
