מל ומישל
מל ומישל היא אולי המסעדה הכי ותיקה ב-to do שלנו. כבר כמה פעמים שחשבנו ללכת, הצצנו בתפריט וויתרנו, ועוד כמה פעמים שדוקא רצינו ללכת ובסוף התפקשש ולא יצא. ביום שישי שברנו סוף סוף את הקרח עם המסעדה. בדיווחים על המסעדה חוזר המוטיב של מסעדה רומנטית מאד ואכן יש משהו מאד נעים ומרגיע באוירה של המסעדה בכל הפרמטרים (גודל, אוירה, מוזיקה וכו'). זה הישג יפה למסעדה שהיא מצליחה להשכיח ממך שמהצד השני של הקיר מחכה לך הכיעור של בן יהודה. הדבר היחיד שלא אהבתי זה המנורות שהיו תלויות על הבר. הזכיר לי בר של מלון מהניינטיז ומעניין שבאף תמונה של המסעדה כולל בסיור הוירטואלי ב-ROL לא רואים את המנורות האלה. אם זו תוספת של התקופה האחרונה - מבחינתי זה לא הוסיף. מזל שישבתי עם הגב לזה
לפתיחה הגיע לחם הבית. מזכיר קצת את לחם הבית של בליני שמוגש עם שמן זית ובלסמי, אבל בעוד שבבליני הם רק חורכים אותו כאן הוא מגיע מטוגן. קצת כבד בתור מנת לחם ולא בטוח שהגירסה המטוגנת הזאת תתאים לכל אחד אבל מבחינתי זה היה תענוג מושחת לחלוטין. ניוקי פריזאי היתה הראשונה שלנו. בחרנו בגירסה הקטנה של המנה (57 ש"ח), משהו כמו 12 בצקניות על רוטב גבינתי. קצת פרמז'ן. סלק אחד. כל כך מעט צריך בשביל לעשות בנאדם מאושר. זו היתה מנה מהחלומות. הניוקי היו מהסוג שמתאדה לך בפה ויחד עם רוטב עם טעם כל כך עמוק - כמעט ושאלתי אם אפשר "להגדיל" לגירסה הגדולה יותר במקום זה השתדלתי לאכול הכי לאט שאפשר, שלא ייגמר. עיקרית ראשונה: עגל שיכור עם בייקון ומוצרלה ברוטב מרלו (107 ש"ח). הנתח היה חתוך דק והיה רך מאד. השילוב עם הבייקון עשה את העבודה. הרוטב אולי קצת מתקתק מדי אבל אם נזהרים לקחת ממנו לא יותר מדי אז זה ממש לא מפריע. עוד מנה מוצלחת מאד ללא רבב. עיקרית שניה שחלקנו: פפרדלה עבודת יד עם קלמארי צרובים (92 ש"ח) - יש משהו כיפי בלאכול את כרעי הפסטה הגולמיים האלה אבל גולת הכותרת של המנה היו הקלמארי שגנבו מהפסטה את ההצגה. המרקם שלהם היה בול והצריבה הדגישה מאד את הטעמים שלהם. קשה לומר שנוצר חיבור כלשהו בין הפסטה לבין הקלמרי. היה חסר לי איזה רוטב כלשהו (ביסק הסרטנים מהמאפה של שילה?
) שיחבר ביניהם אבל האיכות של הקלמארי היתה מספקת כדי להנות מאד גם מהמנה הזו. עוד היתה שם פנקוטה לקינוח מיותר לחלוטין. לא שהיא היתה רעה, אבל גם לא הוסיפה לי שום דבר שלא יכלתי להסתדר בלעדיו. כל פעם מחדש אני לא מבין מה התועלת בתוספת המתוקה הזאת לארוחה כל כך מוצלחת. אם היה מקום בבטן כבר הייתי מעדיף עוד מנת לחם במקום. את הארוחה ליווה קברנה של צרעה שקיבלנו בקראף (85 ש"ח) מקסים. בקבוק מאד מיוחד שהרגיש יותר כמו בקבוק של ליקרים אבל סך הכל עוד פרט קטן שמוסיף לקסם שיש באוירה של המסעדה הזו. נתקלנו ביין הזה כבר בעוד 2-3 מסעדות והוא ממש מוצלח לטעמי. החמיצות שלו היא בול במידה מבחינתי כך שכיף לשתות אותו גם תוך כדי הארוחה וגם להנות מהטעם היחסית עשיר שלו גם לאחר הארוחה. השירות היה בסדר גמור. ענייני ונעים במידה. במקום כל כך קטן אין בעיה לאתר מלצרים שזה כבר יתרון. אם הייתי רוצה להיות ממש ביקורתי אז הייתי מציין שקיבלנו את הראשונה לפני היין, משהו שאנחנו נתקלים בו יותר מדי לאחרונה ולא ברור למה, אבל המלצרית שהגיעה די מהר פתרה את הבעיה. נקודה שמסעדות צריכות להקפיד בה יותר, לדעתי, כי זה באמת לא משהו שדורש תיזמון ברמה של מטוסי תידלוק. בוטום ליין אחת הארוחות המוצלחות שהיו לנו בזמן האחרון. שלוש מתוך שלוש מנות היו מוצלחות - וזה לא קורה הרבה. גם ההערות שרשמתי הן ממש בקטנה. התפריט מצומצם יחסית ואני לא בטוח שאם הייתי מגיע בעוד שבוע הייתי מוצא יותר מדי מנות אחרות ממה שבחרנו, אבל בסופו של דבר זה לא מסעדה שמגיעים אליה פעם בחודש ובתור מסעדה בשביל לציין יום מיוחד היא מומלצת בחום עז. רק חבל שלקח לנו כל כך הרבה זמן לגלות את זה...
מל ומישל היא אולי המסעדה הכי ותיקה ב-to do שלנו. כבר כמה פעמים שחשבנו ללכת, הצצנו בתפריט וויתרנו, ועוד כמה פעמים שדוקא רצינו ללכת ובסוף התפקשש ולא יצא. ביום שישי שברנו סוף סוף את הקרח עם המסעדה. בדיווחים על המסעדה חוזר המוטיב של מסעדה רומנטית מאד ואכן יש משהו מאד נעים ומרגיע באוירה של המסעדה בכל הפרמטרים (גודל, אוירה, מוזיקה וכו'). זה הישג יפה למסעדה שהיא מצליחה להשכיח ממך שמהצד השני של הקיר מחכה לך הכיעור של בן יהודה. הדבר היחיד שלא אהבתי זה המנורות שהיו תלויות על הבר. הזכיר לי בר של מלון מהניינטיז ומעניין שבאף תמונה של המסעדה כולל בסיור הוירטואלי ב-ROL לא רואים את המנורות האלה. אם זו תוספת של התקופה האחרונה - מבחינתי זה לא הוסיף. מזל שישבתי עם הגב לזה
