לדעתי, נושא הדיון כאן מתחבר לדיון
הקודם, בו כתבתי על הקושי בפרידה, על הכאב בפרידה, ועל כך שבחיים ישנן פרידות, מתוכנות ולא מתוכננות, כאבים מתוכננים ולא מתוכננים, והדרך לגדול היא להתמודד עם המצב. כמו שטענתי שם, צריך להבין שלאורן קשה, ואכן על פי תפיסת עולמה קשה לה מאד- אין זה אומר שצריך להזיז את העולם( כמו בסרט "סופרמן", שהצליח להזיז את כדור הארץ אחורה, כדי לחבק את אהובתו שנהרגה ברעידת האדמה הנוראית....). בני היקר, שהיה קצת קצת הרבה יותר גדול מאורן, היה בבעיה קשה מאד יום אחד, והוא כעס מאד. הוא אחר לטרמפ שלו לבית הספר. הנהג הרבה לאחר, ובני, שלא הבין(לא רצה להבין...) את חוקי החיים, שהטרמפיסט חייב תמיד להיות בזמן, אפילו אם הוא יצור איטי שמתקשה לפעול במהירות.... באותו יום, הנהג הגיע בזמן(זה היה קורה לו לפעמים, סך הכל צריך להביא ילד לבית הספר...). הוא כעס כל כך על נהג הטרמפ שלא חיכה לו, שלא יצא מהאוטו והשאיר פתק שהוא כבר עבר, שהוא, החמוד הזה(אני כל פעם מתגלגלת מצחוק..), "נתן עונש" לנהג הטרמפ ויותר לא נסע איתו. המחיר שהוא שילם, החכמולוג הזה = הוא היה צריך לנסוע באוטוטוס עמוס, עם מאבק יום יומי עם עשרות אנשים לנסות לעלות לאוטובוס, ללכת מהתחנה לבית הספר. הוא גם שכח את מפתח הבית בבית, וכעס עלי איך לא נשארתי בבית לאפשר לו להכנס הבייתה... מה שאני רוצה לומר, שכמו בנושא הפרידה, וראיתי נעה את מה שכתבת לי ולכולנו על תגובתי, ואת בוודאי מכירה אותי, שאנחנו חושבות קצת אחרת. היום זה מלכת השבת של אורן, מחר זה דבר אחר. העולם מרכב מרוצונות ומציאויות של רבים, וצריך לדעת להתמודד עם מציאויות אלה. כמו שאנחנו נוהגים בכביש- ויודעים שיש עוד מכוניות שנוסעות, ולא רק אנחנו. כתבת על טורכיה ועל הילדים האירופאים המדוכאים, המצייתים מרוב פחד, ולכן מנומסים, לעומת ילדיך שעשו מין מהומה - מופע אור-קולי/ רב מימדי...בזמן הארוחה. לא צריך להגיע לקיצוניות של הפחדה, כדי ללמוד להתחשב בזולת, להיות אמפטי לזולת, ולא להפריע לארוחת האחרים. אתמול הייתי בבר מצווה, במדינת ישראל, עם תרבות הרעש שלה. ישבנו , האורחים, מסביב לשולחן, ופשוט לא יכולנו לשוחח זה עם זה. משום המוסיקה הרועשת. נסיונות לדבר עם הדי.ג´י. או עם המשפחה החוגגת, עלו בתוהו. חבל- אנחנו נפגשים, אנשים מכרים נפגשים, רוצים להנות. אז כחלק מהציאות, הבנו, שלא נוכל לדבר. אבל שמחנו בשמחת המשפחה, והאכל, ורקדנו. אני עוברת נושא, אבל הכל קשור. אנחנו יצורים חברתיים, ומה שניתן לעשות במשפחה קטנה, לא ניתן לעשות בקבוצות גדולות. אותה אם, לכאורה אם צעירה כמו הורי "חינוך לגיל הרך" (זהו בנה הראשון) שאמרה לי על נושא הפרידות, אמרה לי, באותה שיחה: "לפעמים אני ממש מרגישה שחשוב שלבני יהיה עוד אח. אנחנו מכרכרים סביבו, אנחנו רק לרשותו, והוא מקבל תמונה מעוותת של החיים". היא מודעת היטב לקושי של ילד קטן להתמודד עם הקנאה שבקבלת אח אחר, אבל היא מדברת על צמיחתו החברתית של בנה. אני כותבת דברים אלה, ואני מניחה, אולי טועה, שלא תקבלי אותם. אבל זו עמדתי, שזהה לעמדות ציפי, וורד וליאת. מבית הספר של בני, מכיתת המחוננים, זרקו ילד ממש מבריק, מאד יצירתי, חמוד ולא רע בכלל, אבל בית הספר לא היה יכול יותר לקחת אחריות על הילד חסר הגבולות הזה. הילד כבר נזרק מכמה בתי ספר. הוריו חשבו שהעובדה שהוא מחונן היא הסיבה. לא, אני ממש חששתי לנסוע כהורה מלווה של הכתה, בעיקר בגללו. ושתבינו- מאד חיבבתי אותו. היום מדברים על ריבוי אנטילגנציות. אני אומנם לא חסידה של גישה זו, אבל היא מתאימה לרוחות הנושבות היום. המסר שלה הוא, שהאדם השלם, יש בו מרכיבים שונים, לא רק שכל, לא רק יצירתיות, לא רק רגש, אלא גם כישורים נוספים, שמההוים את הישות האנושית השלימה. דסי
). למה חיכינו? כל מיני סיבות... כי רון ישן מצויין במיטה שלו, לילה שלם, ולא רצינו לגרום שינויים לקראת הלידה, ולאחר מכן עם מעבר לבית אחר. וכי כיף לנו לישון עם עמיתי (רון זכה לאותו נתח עד גיל שנתיים וחודשיים). אגב - תמר של תום? ממשפחות בחו"ל?
