מסכים איתך ירון, אבל..
בהרקדות שלי אני מלמד את המתחילים קודם כל את ריקודי היסוד כפי שצויינו על ידי ירון, אבל אם יש ריקוד חדש שהוא גם אהוב ע"י המתקדמים אבל ניתן ללמד אותו גם את המתחילים אני עושה זאת. בכך אני נותן תחושה לרוקדים החדשים שהם חלק מהמשפחה, וכדאי להם להישאר גם להמשך הערב. כאשר אני רואה אותם מצטרפים לרוקדים הוותיקים עם הריקוד החדש שהם למדו ואני רואה את האושר בעיניהם, זה שווה הכול. הרי מה התפקיד העיקרי שלנו המרקידים? אני רואה בתפקיד שלי זכות גדולה ונעלה, והיא לשמח אנשים. העם שלנו שבכל ימות השנה טרוד בענייני פרנסה, ביטחון, פיגועים, וכיוצא בזה זקוק גם לשמחה וצחוק בסופו של יום. ותפקידי הוא לשמח אותם, לאהוב אותם ולהשכיח לרגע קט (או למספר שעות) את טרדותיהם. נפלה בחלקנו המדריכים זכות גדולה ועלינו לשמור עליה מכל משמר. ירון, אני משתדל לגרום שמחה לאנשים עם "לא אהבתי די" או עם "כלייזמר" או עם "אמארין" או "ולס הפעמונים" או כל ריקוד אחר. לרוקד אחד יורדות דמעות של אושר כשהוא רוקד את "דבקה רמות" ולזה שלידו יורדות דמעות של כעס על אותו הריקוד בדיוק. רוקד אחר חש במצהלות הלב עם הריקוד "על גמלי" והאחר מרכין ראשו במדבר בגלל אותו ריקוד. העם שלנו מגוון, מורכב ומסובך. במרכז הזרם הגדול הזה של הרצונות, המאוויים, השאיפות והמטרות של כל אחד מהרוקדים נמצא המרקיד. והוא אמור לשמח את כולם, שיצאו מההרקדה עם אור בעיניים וכוח ליום חדש. זו הזכות הגדולה שלנו המרקידים ואני מודה לאל מידי יום על הזכות הזו שנפלה בחלקי.