מלכה ערווה דם
ליוניקורן
עת הוטל והופל אפיריון על צידו הסתער לעברו ההמון הנזעם. חומס למלכתו וגבירתו הנחבית לתופסה ולאונסה במשגל ואימה. עוד סריס אחרון מנסה לגונן, ומוחו נופץ באלה כבדה. עכשיו היא לבד. כבר נתלשת מקובה. ידיים גסות שחורות ציפורניים, חולפות על בשרה הלבן, והצח, ופיות ושפתיים בצחנת רקב שיניים מבעות בה ללא חסך. כותנת המשי הרך מקורעת נפרמת, והיא עירומה. כה צחה. לבנה ומבהקת. מלכה ילדה. אף לא עשרים? וכבר נודעה בממלכתה בתאוות ייחום משתולל, כמו בסריסיה המענגים בה כסומים מידי לילה וליל. זה אך תמול כשהתענגה, וכך היא נסחבת בשערותיה לעפר, וראשון כבר עולה, אונסה באחת. איבר מין מכוער ואלים קורע שפתי פות לרווחה כמפץ, מכמית כפתור עינוג נחבא כהיה ולא היה. דמה ניגר, ועת הראשון מופל מעליה הוא מקנח את איברו בכותנתו המרופשת. דם נותר על הבד המוכתם. דם. ומה לו עוד להמון למראה דם. הוא נסער אף יותר, מיוזע, ומוטרף ומונשם, ואחד אחר שני עולים ויורדים, בועלים ואונסים ומנוולים במלכתם. כבר מזמן היה עליה להיקרע לגזרים, אלא שאגו הגבר עומד לה, עת כל אחד בתורו, משתהה ולו לרגע, לזכור את הרגע, כמו הוא במשגל של ממש. ולא לא, כי אם מאשר מלכתו. היי ככה, הוא מעדן ולו הרף את אלימותו. בביאתו. אוי למראה אינוס המוני ומזוויע, אך המלכה חיה, ולפני אובדן הכרתה מכלכלת צעדיה. עוד בעילות מספר וינתקו כלי דם בנרתיקה פנימה פנימה. פתע, היא מניעה אגן לגבר העולה, כזונה מיומנת במשגל ניאופים של מופקרת. אנקה עולה בהמון, לחזות בגבירתם מזדיינת. מגיבה! מתפתלת, מכווצת ריחמה הנפער ודמה הנוטף נמסך במיציה. והא, באחת, הנה גבר הבועל ואונס, הוא כנכנע. הוא הנאנס. נע מדושן, מזיין כבהמה, אך לא קורע ומבתק את נרתיקה. כך עוד ועוד אחד. כשלושים כבר אנסוה, עת המשמר המוזעק שואט בסנדל מסומר במרצפת, מפיץ ההמון בחנית ובחרב, אחד לא יוותר. ודם וצואה מתערבים בעפר. ההמון המומת מותיר שדה גוויות בציור ביינמי של בוש או ברוייגל. חרדת הס ושתיקה של דממה. רק אחד נותר בועל בעווית, מתפתל באינוס מלכתו, אחוז אמוק. מודה למתרחש ואיננו שומט. מזיינה ככלבה על ארבעותיה, ממלמל לה דיברי בהמה של צמית שזכה לדרגתה של חיה, ומתמתח לכדי פורקן לעוד שפיכת סילון של זרמה, כקודמיו שזרעם המטונף כבר ניגר מירכיה, דביק ומרובב בדמה הניטף. אכן עוד רגע, והיא מקורעת במעיה פנימה. זה סופה, היא יודעת, זה סופו הוא יודע, ואיננו שומט. ממהר אל גבירתו הניכרעת מפקד המשמר, חרב מונפת ביד מלוטשת, ומתיז באבחה. ראש הצמית מתגלגל. עיניים פקוחות מביטות, במלכה זה אך שיגל. דמו מתיז מעורקי צוואר פועמים, שוטף את שגילתו בזרמה אחרונה, עת המלכה מתרוממת ועומדת. כמעט מתמוטטת. שדיה אדומים. ביטנה שטופת זרע ודם וגבבה ופרש צואים. כך, שגופת האחרון בהמון עדיין מפרכסת מטיל מפקד המשמר את גלימתו למערומיה ונושאה איתו לשערי אגדות בטירה. ומכאן ולהבא, לפיות שתספרנה על אהבתם מאז ולהנה.
לילה. בלילה הוא הוא העולה ליצועה. והיא ממתינה. כמעט ילדה בגילה, כבר מנוסה כאלילה. עקבות השפלתה זה אך בוקר, כמו לא היו בה. חבורותיה נמחו בעורה הצח, שנרחץ בחלב. נחיריה מתרחבים. שוב הנה כמידי לילה, אך רגע, וגבר יכרע בין רגליה. היא מתפשקת ונפערת, ממש כמו היו סריסיה קמים לתחייה ללקוק נשמות בערוותה. כורע הגבר בתחינה מתממשת, ומלכתו נאנקת, אכן, לא רק אני, גם הממלכה. הוא מביט בה כלא מאמין סוקר את ירושתה המזומנת, ועוד מספיק להבחין בידה אוחזת התער עת כשהיא מחייכת זו טסה כברק, מדויקת ומיומנת. ברגע סופו, ידע שגרונו מישתסף. תחי המלכה. תחי תחי לו תחיה! עת שוב דם חם מכסה, מליט את שדיה מאין רואה.
ליוניקורן
