מכתב
למעיין, רציתי לכתוב לך כי קשה לי לדבר. קשה לי לדבר מבלי לבכות, קשה לי לבכות מבלי לצעוק, קשה לי לצעוק מבלי לכעוס, קשה לי לכעוס מבלי לשנוא. אני לא שונאת אותך.. אני מקווה שלא. פעם לא יכולתי לדמיין שיקרה משהו כזה בינינו... היינו חברות כל כך טובות. לא רבנו אף פעם, לא כעסנו אף פעם. שנה. או יותר. למה התרחקת ממני? מה קרה? מה עשיתי שאת לא רוצה לדבר איתי יותר? על מה את כועסת? אני עצובה מדי? אני גורמת לך להיות מדוכאת? אני טיפשה מדי? מכוערת מדי? למה זה קרה? לאט לאט הפסקת להתקשר, הפסקת לענות, הפסקת לבוא, הפסקת להסתכל לי בעיניים. ואז התחלת לשקר. אף פעם לא שיקרת לי קודם. חשבתי שלפחות תאמרי את האמת, אמרת שתמיד תגידי לי את האמת. אמרת, אני זוכרת שאמרת את זה. אז, בימים שהייתי נתלית בכל מילה שיצאה לך מהפה. שנה. או יותר. אני לא יודעת, אולי זה כי גרמת לי להרגיש טוב עם עצמי, או בגלל האינטיליגנציה שלך, או פשוט בגלל הבנאדם שאת. או היית. חשבתי עלייך מלא, מה תגידי על דברים שעשיתי, אנשים שפגשתי, שכנכשלתי, כשהצלחתי, כשבכיתי, כשצחקתי. באמת שהרבה. ואת אף פעם לא אכזבת (או הכזבת). אמרת את מה שרציתי לשמוע והייתי בטוחה שזאת האמת. כשאני חושבת על זה, אולי זה לא היה?.. לאט לאט התחלתי לא להסכים איתך. אני יודעת שזה לא מצא חן בעינייך. המון שתיקות כבדות היו בינינו בתקופה הזאת. זה אף פעם לא קרה קודם. אני חושבת שלא ידעת שבטחתי בך ככה, אז לא יכולת להתאכזב מכך שקצת קצת ניסיתי להשתחרר מזה. ראיתי שאת לא הבנאדם שחשבתי שאת. את חלשת אופי, מתנשאת ובעלת נטייה לעוות את המציאות לטובתך. פעם טובתי הייתה גם טובתך. עכשיו כבר בטח לא אכפת לך. אבל מה. מה לעשות. עברה שנה. או יותר. הרבה יותר. התחלתי להציק, כנראה. את גם אמרת את זה, פחות או יותר. ואז נעלבת שהתייחסתי אלייך, במשך שעות בודדות, כמו החרא שהאכלת אותי במשך כמה חודשים. וכמובן שלא קלטת את זה. רק מתרצת כל הזמן. ותירוצים ממך זה הדבר היחיד שלא ציפיתי לשמוע. את יודעת מתי התקשרת אליי בפעם האחרונה? אני לא זוכרת. ותאמיני לי שהייתי זוכרת. והיה רגע אחד... לא רחוק, לפני פחות משבוע... הייתי מוכנה לנתק את זה לגמרי, ואיזו הקלה שהרגשתי... אבל אז היית חייבת להדגיש שאת לא רוצה לנתק איתי את הקשר, זה הדבר האחרון שאת רוצה לעשות, ואני הייתי חייבת לבכות. אולי אני באמת עצובה מדי. אולי אני באמת צריכה לישון לפעמים. אולי אני באמת צריכה לעשות את כל מה שאת רוצה, רק לא להישאר לבד. נירית.
למעיין, רציתי לכתוב לך כי קשה לי לדבר. קשה לי לדבר מבלי לבכות, קשה לי לבכות מבלי לצעוק, קשה לי לצעוק מבלי לכעוס, קשה לי לכעוס מבלי לשנוא. אני לא שונאת אותך.. אני מקווה שלא. פעם לא יכולתי לדמיין שיקרה משהו כזה בינינו... היינו חברות כל כך טובות. לא רבנו אף פעם, לא כעסנו אף פעם. שנה. או יותר. למה התרחקת ממני? מה קרה? מה עשיתי שאת לא רוצה לדבר איתי יותר? על מה את כועסת? אני עצובה מדי? אני גורמת לך להיות מדוכאת? אני טיפשה מדי? מכוערת מדי? למה זה קרה? לאט לאט הפסקת להתקשר, הפסקת לענות, הפסקת לבוא, הפסקת להסתכל לי בעיניים. ואז התחלת לשקר. אף פעם לא שיקרת לי קודם. חשבתי שלפחות תאמרי את האמת, אמרת שתמיד תגידי לי את האמת. אמרת, אני זוכרת שאמרת את זה. אז, בימים שהייתי נתלית בכל מילה שיצאה לך מהפה. שנה. או יותר. אני לא יודעת, אולי זה כי גרמת לי להרגיש טוב עם עצמי, או בגלל האינטיליגנציה שלך, או פשוט בגלל הבנאדם שאת. או היית. חשבתי עלייך מלא, מה תגידי על דברים שעשיתי, אנשים שפגשתי, שכנכשלתי, כשהצלחתי, כשבכיתי, כשצחקתי. באמת שהרבה. ואת אף פעם לא אכזבת (או הכזבת). אמרת את מה שרציתי לשמוע והייתי בטוחה שזאת האמת. כשאני חושבת על זה, אולי זה לא היה?.. לאט לאט התחלתי לא להסכים איתך. אני יודעת שזה לא מצא חן בעינייך. המון שתיקות כבדות היו בינינו בתקופה הזאת. זה אף פעם לא קרה קודם. אני חושבת שלא ידעת שבטחתי בך ככה, אז לא יכולת להתאכזב מכך שקצת קצת ניסיתי להשתחרר מזה. ראיתי שאת לא הבנאדם שחשבתי שאת. את חלשת אופי, מתנשאת ובעלת נטייה לעוות את המציאות לטובתך. פעם טובתי הייתה גם טובתך. עכשיו כבר בטח לא אכפת לך. אבל מה. מה לעשות. עברה שנה. או יותר. הרבה יותר. התחלתי להציק, כנראה. את גם אמרת את זה, פחות או יותר. ואז נעלבת שהתייחסתי אלייך, במשך שעות בודדות, כמו החרא שהאכלת אותי במשך כמה חודשים. וכמובן שלא קלטת את זה. רק מתרצת כל הזמן. ותירוצים ממך זה הדבר היחיד שלא ציפיתי לשמוע. את יודעת מתי התקשרת אליי בפעם האחרונה? אני לא זוכרת. ותאמיני לי שהייתי זוכרת. והיה רגע אחד... לא רחוק, לפני פחות משבוע... הייתי מוכנה לנתק את זה לגמרי, ואיזו הקלה שהרגשתי... אבל אז היית חייבת להדגיש שאת לא רוצה לנתק איתי את הקשר, זה הדבר האחרון שאת רוצה לעשות, ואני הייתי חייבת לבכות. אולי אני באמת עצובה מדי. אולי אני באמת צריכה לישון לפעמים. אולי אני באמת צריכה לעשות את כל מה שאת רוצה, רק לא להישאר לבד. נירית.
