פיקסית נצחית
New member
מכתב
אתם לא מכירים אותי, אתם גם לא מעוניינים.
אני התקפה עויינת עליכם ועל דרך החיים שלכם.
לעזור לאחרים אין בעיה, אבל בין כותלי ביתכם? חס ושלום.
והוא שבוי שלכם.
לא יכול לספר.
ואני יכולה.
ואני כל כך רוצה לספר, לצאת עם הסיפור הזה לכל העולם!
להגיד-
צבוע! צבועה!
אבל אני מספיק מכבד אותו,
לא אתכם
בשביל לעצור את עצמי.
בשביל לשתוק.
ואני כועסת עליכם כי נתתם לי לטפח תקוות שווא ורצחתם אותם בלי שום רגישות אליי או אליו. כאילו אנחנו סתם איזה משהו שדבוק לנעל שלכם, ירום הודכם.
כי אוי ואבוי וחס ושלום.
והוא ביקש ממני לא להיפגע מכם.
כן, זה מה שהוא ביקש.
ואני אמרתי לו שלעולם לא.
וזה נכון.
אני לא פגועה מכם, אני כועסת עליכם שגזלתם לשנינו את השמחה שלנו.
את האושר שלנו.
נכון, הוא רק התחיל אבל הוא היה כזה מתוק.
לילות ארוכים והתכתבויות מרחוק ושמחה הדדית ולשמח באופן הדדי.
ודאגה.
המון דאגה.
מחצית מהדאגה שהפגנתי אליו לא הפגנתם אתם, רק דיבור גס ומעליב ופוגע, בכל הבחירות שלו, בבחירה שלו בי.
לא רוצה לפגוע בו, גם לא אפגע.
אתייחס אליו תמיד בכבוד ובזהירות.
אבל אתם? אנשים רעים.
אלוהים.
לא מגיע לכם טיפת חמלה.
ולא, זה לא קשור אליי, אני כבר אתמודד עם זה אני כבר מתמודדת עם זה, אני כבר בסדר, לא בוכה כבר, מסוגלת לדבר עם אנשים, מסוגלת לחייך.
אתם עוד אנשים שניסו וחשבו שאפשר להפוך אותי לכלי שחמט במשחק האכזרי שלהם אבל אני ברחתי, כמו תמיד, ברחתי בזמן הנכון והמדוייק.
אבל הוא
מה יהיה עליו?
כל כך רציתי להכיר לו צד אחר, צד מקבל ומכיל, חיכיתי לזה כל כך.
ומה קיבלתי?
אתכם.
לא מבינה איך הוא כל כך ואתם כל כך.
רעים.
אנשים רעים.
ושום סיבה שבעולם לא מאשרת לכם להתנהג ככה, ומי אתם שתבחרו בכלל ועוד כך.
ואתם כך כך.
אבל אתם חייבים לדעת את זה, ולא רק ממני.
אתם חייבים לדעת.
לא הגיוני
שאתם לא יודעים
כמה שאתם.
(לא לקדם, תודה)
אתם לא מכירים אותי, אתם גם לא מעוניינים.
אני התקפה עויינת עליכם ועל דרך החיים שלכם.
לעזור לאחרים אין בעיה, אבל בין כותלי ביתכם? חס ושלום.
והוא שבוי שלכם.
לא יכול לספר.
ואני יכולה.
ואני כל כך רוצה לספר, לצאת עם הסיפור הזה לכל העולם!
להגיד-
צבוע! צבועה!
אבל אני מספיק מכבד אותו,
לא אתכם
בשביל לעצור את עצמי.
בשביל לשתוק.
ואני כועסת עליכם כי נתתם לי לטפח תקוות שווא ורצחתם אותם בלי שום רגישות אליי או אליו. כאילו אנחנו סתם איזה משהו שדבוק לנעל שלכם, ירום הודכם.
כי אוי ואבוי וחס ושלום.
והוא ביקש ממני לא להיפגע מכם.
כן, זה מה שהוא ביקש.
ואני אמרתי לו שלעולם לא.
וזה נכון.
אני לא פגועה מכם, אני כועסת עליכם שגזלתם לשנינו את השמחה שלנו.
את האושר שלנו.
נכון, הוא רק התחיל אבל הוא היה כזה מתוק.
לילות ארוכים והתכתבויות מרחוק ושמחה הדדית ולשמח באופן הדדי.
ודאגה.
המון דאגה.
מחצית מהדאגה שהפגנתי אליו לא הפגנתם אתם, רק דיבור גס ומעליב ופוגע, בכל הבחירות שלו, בבחירה שלו בי.
לא רוצה לפגוע בו, גם לא אפגע.
אתייחס אליו תמיד בכבוד ובזהירות.
אבל אתם? אנשים רעים.
אלוהים.
לא מגיע לכם טיפת חמלה.
ולא, זה לא קשור אליי, אני כבר אתמודד עם זה אני כבר מתמודדת עם זה, אני כבר בסדר, לא בוכה כבר, מסוגלת לדבר עם אנשים, מסוגלת לחייך.
אתם עוד אנשים שניסו וחשבו שאפשר להפוך אותי לכלי שחמט במשחק האכזרי שלהם אבל אני ברחתי, כמו תמיד, ברחתי בזמן הנכון והמדוייק.
אבל הוא
מה יהיה עליו?
כל כך רציתי להכיר לו צד אחר, צד מקבל ומכיל, חיכיתי לזה כל כך.
ומה קיבלתי?
אתכם.
לא מבינה איך הוא כל כך ואתם כל כך.
רעים.
אנשים רעים.
ושום סיבה שבעולם לא מאשרת לכם להתנהג ככה, ומי אתם שתבחרו בכלל ועוד כך.
ואתם כך כך.
אבל אתם חייבים לדעת את זה, ולא רק ממני.
אתם חייבים לדעת.
לא הגיוני
שאתם לא יודעים
כמה שאתם.
(לא לקדם, תודה)
