מכתב שכתבתי

[U n i c o r n]

מכתב שכתבתי

שאתה מניף את ידיך באוויר מתקרב אלי בצעדי ענק עוד שניה ואני ארגיש את הכאב מעניין איפה המכה תנחת הפעם בלחי? ביד? מאחור? אני מתכווצת בתוכי, מנסה להתגונן אבל זה מאוחר מדי צורב לי שורף לי רוצה לצרוח אבל המילים פשוט לא יוצאות לי מהפה רק דמעות מתחילות לזלוג מהעיניים לא עוצרות יורדות ויורדות אני בורחת למקלט שלי יושבת ובוכה שואלת את עצמי שאלות איך הגעתי למצב הזה? מאז שהייתי קטנה, אתה חושב, שבעזרת האלימות, יפתרו הבעיות אבל אתה טועה אם תרביץ לי, אני לא אהיה טובה יותר אם תרביץ לי, אני לא אהיה כמו שאתה רוצה אני רק אשנא אותך יותר על הסבל שאתה גורם לי לא מגיע לך בכלל להקרא אבא ושתדע לך שהרבה יותר מהכאב הפיזי כואב לי בפנים וזאת צלקת שתישאר אצלי תמיד

 

[הטייסת]

אני-

לא גמד אני מרוכז ) שימותו כל העדר.

 

[ה מוזה]

כמה הייתי רוצה עכשיו

שמילים יוכלו לחבק ולעטוף בשכבת מגן רכה חמה ובטוחה ששורות על הדף יוכלו לרפא צלקת של הנפש הרכה שבך לו רק יכולתי בעזרת המילים לבנות לך עולם שבו אבא מחבק ומלטף עוטף ומגן הייתי עושה זאת בשניה ילדונת .. הצרחה הקפואה שלך נשמעה כאן הדמעות שלך מרעידות את שערי השמיים "אסור לקטוף את פרחי הגן .." ואת פרח טהור כל כך הלוואי ותמצאי בתוכך את הכוח לעמוד מול האיש האלים הזה ולומר ..בעצם לצרוח את אותה צרחה קפואה די כאב לי מאוד לקרוא אותך מציעה לך ..לפנות למי שרק יכול לעזור ולתת לך כתף ויד ..להפסיק את האלימות אולי יועצת בבית הספר או כל אחד אחר שאת מרגישה בטוחה לפנות אליו או אליה וכאן ..שמורה לך פינה חמה עם הקשבה ..וחיבוק חם גם אם זה במילה ..

 

[הטייסת]

הגיע הזמנ-

שיחלקו רישיונות למי שרוצה להביא ילדים לעולם. אני לא מדברת מתמימות,גמ לא מניסיון, פשוט מהבנה אפילו בלי להיות במקומ ההוא. רוו שמייו, "בשבילי זה לגעת בשבילי זה לדעת ויותר...."