מכתב פרידה...
אני שותקת כבר כמה שנים ואני מבינה שזה לא יכול להימשך ככה...
הרבה פעמים אני כועסת עלייך נורא כי רציתי שתהיה מישהו אחר אבל בעצם אני צריכה לכעוס רק על עצמי כי לא עצרתי את זה כשהבנתי שזה המצב ושאתה לא באמת תשתנה.
אני כועסת עלייך כי אני רציתי שהנישואים שלנו יצליחו, כי רציתי שלבנות שלנו יהיה אבא שהוא פעיל והוא חלק גדול מהחיים שלהן, רציתי שיהיה לידי גבר שיבין אותי ויתמוך בי, גבר שיכבד אותי וכן, גם אני צריכה מדי פעם חיבוק או נשיקה סתם כדי להראות לי אהבה ולא רק כשצריך...
אני כבר עייפה מלנסות להבין אותך, אז אני פשוט מסיקה מסקנות לבדי, לא צריך להיות גאון כדי להבין שאם אתה לא ממהר להגיע הביתה ומעדיף לשתות בירות כל יום לפחות שעתיים – שלוש עם החברים שלך אז לא טוב לך בבית, גם לא צריך להיות גאון כדי להבין שאם אתה יודע שאני ממש מתעבת את הריח של השתייה ואת ההתנהגות שלך ואתה ממשיך בשלך כי אתה לא משתנה בשביל אף אחד אז אני מבינה שאין לך טיפת הערכה וטיפת כבוד אליי. אבל לא ברור לי למה? ואולי בעצם בגלל שהייתי סמרטוט ריצפה ולא הצבתי גבולות כשהייתי צריכה ועכשיו כבר הכל אבוד?
לא מבינה אותך, יש לך אישה חכמה, נראית טוב שאוהבת לעבוד, אוהבת אותך ואת הבנות ויש לך בנות מדהימות... איך אתה לא רואה את כל זה? למה להתעורר כשיהיה כבר מאוחר מדי?
כשהגעת לארץ ידעתי שאתה מגיע למדינה זרה ואין לך פה חברים ומשפחה אז שמחתי כשהכרת לך חברים, אבל איזה חברים מצאת לך? חברים ששותפים לשתייה? מה יש לך משותף איתם? חברים שמחפשים לברוח מהבית, שותים ובוגדים בנשים שלהם, אלה החברים שלך? ואיתם אתה יותר מעדיף להיות מאשר עם המשפחה שלך? זה לא ממש משנה לי אבל קצת מציק לחשוב מה הם חושבים על האישה המטומטמת שלך שיושבת בבית ומגדלת את הבנות בזמן שאת הזמן הפנוי שלך אתה מבזבז איתם...
אתה יודע מה זה להיות כלוא בבית עם הילדות ללא אפשרות כלכלית לצאת מהבית בזמן שאתה שותה לך בירות ונהנה עם החברים? אולי יבוא יום ותבין מה זה הרצון הזה לצעוק ולרצות להתפוצץ מבפנים אבל להמשיך ולחייך לעולם כי הבנות לא אשמות בכלום.
במשך שנים רק רציתי שתשתנה ותהיה יותר פעיל ותתעורר על עצמך ותבין שיש לך משפחה נפלאה שאוהבת אותך ובסך הכל רוצה שתהיה חלק ממנה והיום אני כבר יודעת שלא תשתנה ואני אפילו חיה עם זה בהבנה, כי אולי אתה פשוט לא מסוגל.
אנחנו 9 שנים ביחד ומעולם לא ראיתי שאתה רוצה לצאת איתי לאינשהו אני ואתה כמו כל בני זוג נורמאליים שמנסים לשמור על הזוגיות שלהם. כשאתה אומר לי שאין טעם ללכת לסרט כי יש טלוויזיה בבית אני מפרשת את זה שאין לך שום רצון להיות איתי לבד, כי אני יודעת שאם חבר היה מתקשר אלייך וקורא לך לבוא היית ישר יוצא מהבית, אבל אני לא מספיק חשובה כמו החברים שלך.
כבר שנים שבימי שבת אתה לא בבית כי יותר חשוב לשחק כדורגל ולשתות ואז לבוא הביתה ולישון עד הערב. כבר שנים שאני שונאת את סופי השבוע. כשאני יודעת שאתה צריך להגיע הביתה אני כבר מתחילה להתעצבן ואז כשאתה מגיע יש אווירה של מתח באויר, אני אגיד משהו ואז תתפוצץ או ששוב תהיה שתיקה שאפשר לחתוך אותה עם סכין?
אני לא יודעת איך הייתה הילדות שלך אבל לבנות שלך אין הרבה זכרונות יפים ממך, זה שאתה משחק איתן 10 דקות בערב כשאתה מגיע הביתה, זה לא מספיק. מתי לקחת אותן לפארק או לגינה? מתי יצאת איתן בכלל לבדך מהבית? מתי הלכת עם אחת מהן לבדך לרופא? מתי השכבת אותן לישון או קילחת אותן? מתי התעוררת אליהן בלילות? איך אתה מגדיר את התפקיד שלך בחייהן? למה זה כל כך מובן מאליו שאני זו שצריכה ללכת לבי"ס כשצריך או לגן או למעון? אני זו שיושבת איתן בבית כשהן חולות, וגם כשאתה יודע שקשה לי אתה עדיין לא תשנה את מסלול חייך: אחרי העבודה תמשיך ללכת לשבת לשתות ורק אחרי כמה בירות תבוא הביתה.
דיברנו על זה שאני רוצה יותר מהחיים ואני רוצה שנתקדם ואמרת שלא צריך כי טוב לך ככה.
אז אני מבקשת שתבין שלי לא טוב ככה. כמו שאתה לא מסוגל להשתנות למען המשפחה שלך, אני לא מצליחה להמשיך בצורה הזו. אני רוצה דברים אחרים בחיים ואני חושבת שמגיע לי דברים אחרים. אני חושבת שצריך להתקדם למען העתיד של הבנות, כי כמו שהחיים שלי הם לא חיים ככה גם החיים שלהן זה לא חיים והן לא עשו רע לאף אחד וזה לא מגיע להן.
על עניינים כספיים אני אפילו לא כותבת כי הבהרת לי היטב מה דעתך בנושא אבל אני רק אגיד ששוב, אנחנו לא מסכימים.
אפשר לומר שאין לנו הרבה דברים שאנחנו מסכימים עליהם.
אין לנו על מה לדבר, אתה ממשיך בשלך וטוב לך, אני ממשיכה לסבול ולא מזיז לך ואני פשוט לא יכולה יותר. לא רוצה יותר. לא מגיע לי.
חוסר הפרגון שלך והציניות שלך רק מוסיפים לכל התחושה שלי שאין לך טיפת כבוד אליי, גם אם ראיתי שאתה לא רוצה להתקדם בחיים והחלטתי אני לעשות צעד ולצאת ללימודים, לא שמעתי אותך פעם אחת אומר שתתמוך בי ותהיה לצדי לפחות בעזרה עם הבנות. ועוד העזת להגיד לי שאני לא יודעת מה זה לגדל ילדים, ואתה יודע? יש דברים שאי אפשר לשכוח לעולם, ואת המשפט הזה שאמרת אני בהחלט לא מתכוונת לשכוח.
מה שהכי הייתי רוצה זה שתהיה מאושר, כי אם טוב לך טוב לנו. ואם האושר שלך הוא במקום אחר ולא אתנו, גם זה בסדר. אני לא יכולה להכריח אותך להיות במקום שלא טוב לך וגם אתה לא יכול להכריח אותי להישאר במקום שלא טוב לי.
אני לא יודעת מה תחליט לעשות אבל מה שזה לא יהיה אני רק מבקשת שזה ייעשה בצורה מכובדת שלא תפגע באף אחד ולא בבנות כי גם ככה הן אלו שיסבלו הכי הרבה בסופו של דבר.
קשה לי להגיד לך להגיע להחלטה וקשה לי עם כל המצב הזה ואני מאוד מצטערת שהגענו שוב למצב כזה אבל לפחות ניסינו... כנראה שהיינו צריכים לחזור להיות ביחד כדי שאני אדע שעשיתי הכל כדי לנסות להציל את הנישואים שלנו ומהחזרה שלנו נולדה לנו ילדה נוספת מושלמת אז אני לא מתחרטת, אני רק כואבת את העובדה שזה לא זה ואני בטוחה שגם אתה רוצה משהו אחר מהחיים אז אני מאחלת לך להגשים לעצמך את כל המשאלות ואת כל החלומות ובאמת רוצה שתהיה מאושר.
אני שותקת כבר כמה שנים ואני מבינה שזה לא יכול להימשך ככה...
הרבה פעמים אני כועסת עלייך נורא כי רציתי שתהיה מישהו אחר אבל בעצם אני צריכה לכעוס רק על עצמי כי לא עצרתי את זה כשהבנתי שזה המצב ושאתה לא באמת תשתנה.
אני כועסת עלייך כי אני רציתי שהנישואים שלנו יצליחו, כי רציתי שלבנות שלנו יהיה אבא שהוא פעיל והוא חלק גדול מהחיים שלהן, רציתי שיהיה לידי גבר שיבין אותי ויתמוך בי, גבר שיכבד אותי וכן, גם אני צריכה מדי פעם חיבוק או נשיקה סתם כדי להראות לי אהבה ולא רק כשצריך...
אני כבר עייפה מלנסות להבין אותך, אז אני פשוט מסיקה מסקנות לבדי, לא צריך להיות גאון כדי להבין שאם אתה לא ממהר להגיע הביתה ומעדיף לשתות בירות כל יום לפחות שעתיים – שלוש עם החברים שלך אז לא טוב לך בבית, גם לא צריך להיות גאון כדי להבין שאם אתה יודע שאני ממש מתעבת את הריח של השתייה ואת ההתנהגות שלך ואתה ממשיך בשלך כי אתה לא משתנה בשביל אף אחד אז אני מבינה שאין לך טיפת הערכה וטיפת כבוד אליי. אבל לא ברור לי למה? ואולי בעצם בגלל שהייתי סמרטוט ריצפה ולא הצבתי גבולות כשהייתי צריכה ועכשיו כבר הכל אבוד?
לא מבינה אותך, יש לך אישה חכמה, נראית טוב שאוהבת לעבוד, אוהבת אותך ואת הבנות ויש לך בנות מדהימות... איך אתה לא רואה את כל זה? למה להתעורר כשיהיה כבר מאוחר מדי?
כשהגעת לארץ ידעתי שאתה מגיע למדינה זרה ואין לך פה חברים ומשפחה אז שמחתי כשהכרת לך חברים, אבל איזה חברים מצאת לך? חברים ששותפים לשתייה? מה יש לך משותף איתם? חברים שמחפשים לברוח מהבית, שותים ובוגדים בנשים שלהם, אלה החברים שלך? ואיתם אתה יותר מעדיף להיות מאשר עם המשפחה שלך? זה לא ממש משנה לי אבל קצת מציק לחשוב מה הם חושבים על האישה המטומטמת שלך שיושבת בבית ומגדלת את הבנות בזמן שאת הזמן הפנוי שלך אתה מבזבז איתם...
אתה יודע מה זה להיות כלוא בבית עם הילדות ללא אפשרות כלכלית לצאת מהבית בזמן שאתה שותה לך בירות ונהנה עם החברים? אולי יבוא יום ותבין מה זה הרצון הזה לצעוק ולרצות להתפוצץ מבפנים אבל להמשיך ולחייך לעולם כי הבנות לא אשמות בכלום.
במשך שנים רק רציתי שתשתנה ותהיה יותר פעיל ותתעורר על עצמך ותבין שיש לך משפחה נפלאה שאוהבת אותך ובסך הכל רוצה שתהיה חלק ממנה והיום אני כבר יודעת שלא תשתנה ואני אפילו חיה עם זה בהבנה, כי אולי אתה פשוט לא מסוגל.
אנחנו 9 שנים ביחד ומעולם לא ראיתי שאתה רוצה לצאת איתי לאינשהו אני ואתה כמו כל בני זוג נורמאליים שמנסים לשמור על הזוגיות שלהם. כשאתה אומר לי שאין טעם ללכת לסרט כי יש טלוויזיה בבית אני מפרשת את זה שאין לך שום רצון להיות איתי לבד, כי אני יודעת שאם חבר היה מתקשר אלייך וקורא לך לבוא היית ישר יוצא מהבית, אבל אני לא מספיק חשובה כמו החברים שלך.
כבר שנים שבימי שבת אתה לא בבית כי יותר חשוב לשחק כדורגל ולשתות ואז לבוא הביתה ולישון עד הערב. כבר שנים שאני שונאת את סופי השבוע. כשאני יודעת שאתה צריך להגיע הביתה אני כבר מתחילה להתעצבן ואז כשאתה מגיע יש אווירה של מתח באויר, אני אגיד משהו ואז תתפוצץ או ששוב תהיה שתיקה שאפשר לחתוך אותה עם סכין?
אני לא יודעת איך הייתה הילדות שלך אבל לבנות שלך אין הרבה זכרונות יפים ממך, זה שאתה משחק איתן 10 דקות בערב כשאתה מגיע הביתה, זה לא מספיק. מתי לקחת אותן לפארק או לגינה? מתי יצאת איתן בכלל לבדך מהבית? מתי הלכת עם אחת מהן לבדך לרופא? מתי השכבת אותן לישון או קילחת אותן? מתי התעוררת אליהן בלילות? איך אתה מגדיר את התפקיד שלך בחייהן? למה זה כל כך מובן מאליו שאני זו שצריכה ללכת לבי"ס כשצריך או לגן או למעון? אני זו שיושבת איתן בבית כשהן חולות, וגם כשאתה יודע שקשה לי אתה עדיין לא תשנה את מסלול חייך: אחרי העבודה תמשיך ללכת לשבת לשתות ורק אחרי כמה בירות תבוא הביתה.
דיברנו על זה שאני רוצה יותר מהחיים ואני רוצה שנתקדם ואמרת שלא צריך כי טוב לך ככה.
אז אני מבקשת שתבין שלי לא טוב ככה. כמו שאתה לא מסוגל להשתנות למען המשפחה שלך, אני לא מצליחה להמשיך בצורה הזו. אני רוצה דברים אחרים בחיים ואני חושבת שמגיע לי דברים אחרים. אני חושבת שצריך להתקדם למען העתיד של הבנות, כי כמו שהחיים שלי הם לא חיים ככה גם החיים שלהן זה לא חיים והן לא עשו רע לאף אחד וזה לא מגיע להן.
על עניינים כספיים אני אפילו לא כותבת כי הבהרת לי היטב מה דעתך בנושא אבל אני רק אגיד ששוב, אנחנו לא מסכימים.
אפשר לומר שאין לנו הרבה דברים שאנחנו מסכימים עליהם.
אין לנו על מה לדבר, אתה ממשיך בשלך וטוב לך, אני ממשיכה לסבול ולא מזיז לך ואני פשוט לא יכולה יותר. לא רוצה יותר. לא מגיע לי.
חוסר הפרגון שלך והציניות שלך רק מוסיפים לכל התחושה שלי שאין לך טיפת כבוד אליי, גם אם ראיתי שאתה לא רוצה להתקדם בחיים והחלטתי אני לעשות צעד ולצאת ללימודים, לא שמעתי אותך פעם אחת אומר שתתמוך בי ותהיה לצדי לפחות בעזרה עם הבנות. ועוד העזת להגיד לי שאני לא יודעת מה זה לגדל ילדים, ואתה יודע? יש דברים שאי אפשר לשכוח לעולם, ואת המשפט הזה שאמרת אני בהחלט לא מתכוונת לשכוח.
מה שהכי הייתי רוצה זה שתהיה מאושר, כי אם טוב לך טוב לנו. ואם האושר שלך הוא במקום אחר ולא אתנו, גם זה בסדר. אני לא יכולה להכריח אותך להיות במקום שלא טוב לך וגם אתה לא יכול להכריח אותי להישאר במקום שלא טוב לי.
אני לא יודעת מה תחליט לעשות אבל מה שזה לא יהיה אני רק מבקשת שזה ייעשה בצורה מכובדת שלא תפגע באף אחד ולא בבנות כי גם ככה הן אלו שיסבלו הכי הרבה בסופו של דבר.
קשה לי להגיד לך להגיע להחלטה וקשה לי עם כל המצב הזה ואני מאוד מצטערת שהגענו שוב למצב כזה אבל לפחות ניסינו... כנראה שהיינו צריכים לחזור להיות ביחד כדי שאני אדע שעשיתי הכל כדי לנסות להציל את הנישואים שלנו ומהחזרה שלנו נולדה לנו ילדה נוספת מושלמת אז אני לא מתחרטת, אני רק כואבת את העובדה שזה לא זה ואני בטוחה שגם אתה רוצה משהו אחר מהחיים אז אני מאחלת לך להגשים לעצמך את כל המשאלות ואת כל החלומות ובאמת רוצה שתהיה מאושר.
