מכתב מגן עדן
מכתב שהוא פשוט פרי דימיוני .... (המעוות...)
אז החלטתי ללכת בדרכי הפחדנים ופשוט למות. באמת שלא לקח הרבה זמן. זה היה תוך שניות. הראש שלי הרגיש באופוריה, עמדתי מול החלון ופשוט צנחתי. לא הרגשתי, זה בסדר. אבל ראיתי הכל. ראיתי הכל מלמעלה. בהתחלה לא היה איש. רק אני שכובה שם, בשלולית של דם, מפורקת כולי. אחרי 10 דקות הגיחה לה אישה שהחלה לצרוח בהיסטריה. "מה קרה לך לעזאזל?" חשבתי. מעולם לא ראית גופה?? מיד אחרי 5 דקות הגיעה ניידת משטרה וגם אמבולנס. אני זוכרת שהסתכלו עליי. בחנו אותי מכל הכיוונים. אמא ואבא עוד לא ידעו. הפאראמדיקים כיסו אותי עם ניילון לבן. אני עוד זוכרת. לא לקח הרבה זמן עד שאמא ואבא הגיעו גם הם. אמא צרחה. אבא בכה. ואחי? אחי לא ידע מכלום. אמא התמוטטה ואבא החזיק אותה. "אל תבכי אמא. עכשיו לא רע לי יותר" ניסיתי ללחוש לה מלמעלה. היא נשכבה ליד שלולית הדם, חיבקה אותי יחד עם הניילון ואבא לא אמר מילה. רק שתק. הנסיעה באמבולנס הייתה שקטה. רק אמא לא הניחה לי והמשיכה לחבק אותי. "באמת שטוב לי" ניסיתי לשכנע את עצמי. כאב לי. כאב לי לראות ככה את ההורים שלי. כולם בכו על הקבר שלי. סוף סוף בוכים בשבילי חשבתי. אתם תתגברו עליי מהר. כולכם. באמת. לא הייתי כזו חשובה. לא הייתי מי יודע מה מצליחה. הייתי בלתי נסבלת עם כל העצבים שלי, העצב, הדיכאון והבכי. אתם תתגברו. יהיה בסדר. אם הוא הצליח להתגבר עליי אחרי הפרידה ולא ראה אותי כאילו הייתי מתה, אז גם אתם יכולים להתגבר. תמשיכו בחייכם. באמת. אני רק רוצה שיהיה לכם טוב. פה למעלה זה נפלא. סוף סוף הגעתי ליעודי, להיות מלאכית. כן אמא, יש לי גם כנפיים לבנות ונקיות. אני מלאכית. מלאכית הייתי על האדמה ועכשיו אני גם מלאכית בשמיים. הרי זה היעוד שלי. ועכשיו אני המלאכית השומרת שלו. מה שלא יכולתי לעשות מהאדמה, נעשה מהשמיים. הוא לא מרגיש בנוכחותי, לא יודע שזו אני. אבל בלילה, מאוחר – הוא בוכה. הוא בוכה שרע לו. ואני? אני כבר לא יכולה לעזור. אני למעלה ואיני מסוגלת אפילו להיות לצידו לתת לו חיבוק. אבל אל תבכו עליי. בבקשה. אני איתכם כל הזמן. באמת. נשמתי הטהורה סובבת אותכם תמיד אפילו שהיא בלתי נראית. אוהבת אתכם ושומרת עליכם תמיד. אני.
מכתב שהוא פשוט פרי דימיוני .... (המעוות...)
