מכתב לנוער בני עקיבא
בס"ד את המכתב הזה החלטתי לכתוב לנוער שלנו, הנוער הדתי לאומי, לתנועה שלנו "בני עקיבא". כחניכה בשבט נבטים תמיד ראיתי את המדריכים שמודל לחיקוי כשהיה גדולה, אשמור מצוות אהיה דתיה אהפוך להיות מדריכה למופת שכל החניכים יאהבו, שגדלתי קצת והגעתי לשבט מעפילים עדיין ראיתי את ההדרכה כמשהו גדול ונפלא, שבסוף שבט החדש ישימו אותי להיות מדריכה של שבט, שאותו אחנך לדרך האמת. שהגעתי לשבט החדש "קוממיות" חיפשתי תירוצים לא להגיע לסניף, הבאתי תירוצים לחברות, לקומונרית, ולמדריכים, ובעיקר תירוצים לעצמי. ראיתי את הסניף ואת כל תנועת בני עקיבא בעין של ילדה בת 15, ילדה בוגרת. ומה שראיתי לא מצא חן בעייני בכלל. הייתי מגיעה לסניף עם כאב חזק בלב שהציק לי והדבר היחידי שרציתי הוא לחזור הביתה. הייתי יוצאת למסעות עם הכאב, נכנסת לתפילה עם הכאב, וגם במפקד הכאב היה שם. מה שראיתי לא היה מדריכים שנראים לי כמודל לחיקוי, ראיתי חבורת מדריכות שהדבר היחידי שאכפת להם בסניף היו הבנים שנתנו להם יחס מיוחד. ראיתי מדריכות מתפללות עם מסטיק בפה, ראיתי חניך שהדבר היחידי שאכפת לו הוא "המדריכה הפצצה". ראיתי במסעות בנים ובנות ביחד, נוגעים צוחקים, בלי אידאלים בלי שום כלום. ראיתי חבורת מדריכים מדריכות, חניכים וחניכות שבאים לסניף לתפילה מרפרפת, פעולה מהירה ואחרי לדבר עם הבנות בצד, לצחוק איתן. ראיתי במסעות חילול ה' גדול, שכמדריכה שהייתי בצוות ניקוי אחרי המחנה, ראיתי אמצעי מניעה זרוקים בכל מקום. בעיינים לא ראיתי אידאלים, לא תורה, עבודה אולי קצת, אבל תורה? לא ראיתי. המשכתי להגיע לסניף לשמוע את הפעולות שהמדריכה העבירה, בין לבין שהחניכים מפריעים ומדברים. לא ידעתי אם אני רוצה להיות שייכת לתנועה הזאת, תנועת בני עקיבא. המילה "מדריכה" לא ריגשה אותי כמו פעם. ובכל זאת נכנסתי להדרכה לשבט הרוא"ה. היה קשה כמו לכל מדריך, נלחמתי כדי שנעשה את הפעולות בנפרד, בנים עם המדריך ובנות עם המדריכה, הצאתי את הרעיון למדריך שאיתי ולקומונרית, המדריך שב"ה רצה גם הוא בפעולות נפרדות הסכים איתי, הבעיה היחידה והגדולה הייתה שכשהתחלנו עם פעולות נפרד, חניכים התחילו לא להגיע. אחרי שנתיים וחצי כמדריכה אני יכולה להראות לכם את השבט החדש שלי, מדריכים למופת. את הכאב עדיין אני מרגישה בתוכי, בני עקיבא הוא לא תורה ועבודה, הוא פשוט לא. את כל המחנות, המסעות שהיו לי כמדריכה לא הלכתי לרובם, וגם החניכים לא יצאו, אני והמדריך הגענו להחלטה הזאת, שצריך לשמר אותם עדיין, לא להוציא אותם לעולם האמיתי, לבני העקיבא הזה.. ועכשיו אני קומונרית, למרות הכאב אני ממשיכה בבני עקיבא, כי בינינו אף אחד לא יכול להפריד, בני עקיבא זה אנחנו ואנחנו זה בני עקיבא, בלעדינו בלי הנוער המופלא שלנו שיש בו כוחות כל כך גדולים לא היה בני עקיבא, אני מאמינה בכם, בנוער שלנו, בכוחות האדירים שלנו לעלות רק לעלות, וגם עם ירידות, אחרי כל ירידה באה עליה ענקית! אני מאמינה שנוכל להגיע למקומות גדולים אם נרצה, לחנך את החניכים- אם נרצה להיתחזק-אם נרצה, זה תלוי בכם ובכוח הרצון שלנו. שנעלה ונצליח! אוהבת אותכם כל כך ומעריכה ויודעת שיש בכם, בנו את הכוחות האלה! טליה.
בס"ד את המכתב הזה החלטתי לכתוב לנוער שלנו, הנוער הדתי לאומי, לתנועה שלנו "בני עקיבא". כחניכה בשבט נבטים תמיד ראיתי את המדריכים שמודל לחיקוי כשהיה גדולה, אשמור מצוות אהיה דתיה אהפוך להיות מדריכה למופת שכל החניכים יאהבו, שגדלתי קצת והגעתי לשבט מעפילים עדיין ראיתי את ההדרכה כמשהו גדול ונפלא, שבסוף שבט החדש ישימו אותי להיות מדריכה של שבט, שאותו אחנך לדרך האמת. שהגעתי לשבט החדש "קוממיות" חיפשתי תירוצים לא להגיע לסניף, הבאתי תירוצים לחברות, לקומונרית, ולמדריכים, ובעיקר תירוצים לעצמי. ראיתי את הסניף ואת כל תנועת בני עקיבא בעין של ילדה בת 15, ילדה בוגרת. ומה שראיתי לא מצא חן בעייני בכלל. הייתי מגיעה לסניף עם כאב חזק בלב שהציק לי והדבר היחידי שרציתי הוא לחזור הביתה. הייתי יוצאת למסעות עם הכאב, נכנסת לתפילה עם הכאב, וגם במפקד הכאב היה שם. מה שראיתי לא היה מדריכים שנראים לי כמודל לחיקוי, ראיתי חבורת מדריכות שהדבר היחידי שאכפת להם בסניף היו הבנים שנתנו להם יחס מיוחד. ראיתי מדריכות מתפללות עם מסטיק בפה, ראיתי חניך שהדבר היחידי שאכפת לו הוא "המדריכה הפצצה". ראיתי במסעות בנים ובנות ביחד, נוגעים צוחקים, בלי אידאלים בלי שום כלום. ראיתי חבורת מדריכים מדריכות, חניכים וחניכות שבאים לסניף לתפילה מרפרפת, פעולה מהירה ואחרי לדבר עם הבנות בצד, לצחוק איתן. ראיתי במסעות חילול ה' גדול, שכמדריכה שהייתי בצוות ניקוי אחרי המחנה, ראיתי אמצעי מניעה זרוקים בכל מקום. בעיינים לא ראיתי אידאלים, לא תורה, עבודה אולי קצת, אבל תורה? לא ראיתי. המשכתי להגיע לסניף לשמוע את הפעולות שהמדריכה העבירה, בין לבין שהחניכים מפריעים ומדברים. לא ידעתי אם אני רוצה להיות שייכת לתנועה הזאת, תנועת בני עקיבא. המילה "מדריכה" לא ריגשה אותי כמו פעם. ובכל זאת נכנסתי להדרכה לשבט הרוא"ה. היה קשה כמו לכל מדריך, נלחמתי כדי שנעשה את הפעולות בנפרד, בנים עם המדריך ובנות עם המדריכה, הצאתי את הרעיון למדריך שאיתי ולקומונרית, המדריך שב"ה רצה גם הוא בפעולות נפרדות הסכים איתי, הבעיה היחידה והגדולה הייתה שכשהתחלנו עם פעולות נפרד, חניכים התחילו לא להגיע. אחרי שנתיים וחצי כמדריכה אני יכולה להראות לכם את השבט החדש שלי, מדריכים למופת. את הכאב עדיין אני מרגישה בתוכי, בני עקיבא הוא לא תורה ועבודה, הוא פשוט לא. את כל המחנות, המסעות שהיו לי כמדריכה לא הלכתי לרובם, וגם החניכים לא יצאו, אני והמדריך הגענו להחלטה הזאת, שצריך לשמר אותם עדיין, לא להוציא אותם לעולם האמיתי, לבני העקיבא הזה.. ועכשיו אני קומונרית, למרות הכאב אני ממשיכה בבני עקיבא, כי בינינו אף אחד לא יכול להפריד, בני עקיבא זה אנחנו ואנחנו זה בני עקיבא, בלעדינו בלי הנוער המופלא שלנו שיש בו כוחות כל כך גדולים לא היה בני עקיבא, אני מאמינה בכם, בנוער שלנו, בכוחות האדירים שלנו לעלות רק לעלות, וגם עם ירידות, אחרי כל ירידה באה עליה ענקית! אני מאמינה שנוכל להגיע למקומות גדולים אם נרצה, לחנך את החניכים- אם נרצה להיתחזק-אם נרצה, זה תלוי בכם ובכוח הרצון שלנו. שנעלה ונצליח! אוהבת אותכם כל כך ומעריכה ויודעת שיש בכם, בנו את הכוחות האלה! טליה.
