מ י ק י לתמיד
New member
מכתב ללא כתובת...
משהו חונק את גרוני... ואני לא יודע בדיוק מה הוא... לפעמים המקלדת מצליחה להוציא ממני מה שאמצעי אחר לא מצליח, אז הנה אני כאן מנסה לכתוב על תחושה... על מחשבה... על כאב מסוים... מאיפה אתחיל ? אני מסובב באנשים נפלאים, זכיתי לאנשים שאוהבים אותי, שרוצים בקרבתי, זכיתי באנשים שלמדו להעריך את מה שיש לי להציע... אז איך זה ? שיש לי חברים נפלאים, ואהובה נפלאה יותר וכשאני צריך קול בצד השני של השפופרת אין ? איך זה שדווקא כשאני צריך לדבר... לשפוך... ראבק לצחוק !! דווקא אז, כולם עסוקים, או בכלל שקועים בכאב שלהם, אז למה שיהיה להם כוח לשמוע אותי ? איך זה שמרוב הרגל שאני הוא החזק, המחזק ברוב המקרים נותר בלי אוזן קשבת למצוקות שלי ?? וזה לא כי הם לא רוצים לשמוע, או לא רוצים לעודד... אלא פשוט... עסוקים... עבודה... סידורים... דאגות... אבל... אני זקוק עכשיו לאוזן... לקול אוהד... לקול אוהב... ודווקא כשאני צריך אין. איך זה שכולם אומרים לי צא משם... אתה משלה את עצמך ואני לא מקשיב... מסרב להקשיב... כי אני יודע מה שהם לא יודעים או שמא... אני באמת משלה את עצמי ? האם בסופה של הדרך היא תהיה שלי ? האם הייאוש שלה משם מספיק חזק כדי למצוא את הכח האדיר שהיא צריכה כדי לפתוח את השרשראות ? האם כשהיא תפתח היא תבחר לבוא אלי ? ולא שאני חש כי את זמני אני מבזבז... כי כל רגע איתה שווה את כל ההמתנה שבעולם, כל רגע איתה שווה את התיסכול, שווה את הבדידות, שווה את המקום המיוחד שאני שומר לה לידי במיטה. אבל... אני שואל... אולי אני טועה ??? האם לעזאזל חלומי יתגשם ??? לפעמים זה נראה כל כך קרוב... ולפעמים זה נראה כל כך רחוק... אתמול היינו משפחה... ממש משפחה... אבל בשניה אחת זה נגמר... היו שעות קסם שחלפו... ואולי... אולי ישובו ואולי לא... האם זה חלום או מציאות ? או מרוב רצון להאמין בחלום אני הופך אותו למציאות ? כמו זה שמאמין כבר בשקריו כל כך כך שהוא כבר לא מבדיל בין השקר לאמת... היום שאלתי את השאלה שאסור לשאול... את הנושא שהוא טאבו קבור... אבל זה כל כך אוכל אותי... האם היה או לא היה ? עצם שאלת השאלה הכאיבה לי... אבל חוסר הידיעה הכאיב לי יותר... או שמא הידיעה ? אני קורא את המכתב וגם אותי זה מבלבל... כל כך הרבה שאלות... ואין תשובות... מי יכול להגיד לי מה הדרך ? מאיפה עובר השביל הזה שמוביל אל האושר ? ושאף אחד לא יחשוב כי אני לא יודע כי האושר טמון ברגעים הקטנים... אבל עדיין... יש משהו שאני מחפש שיביא אותי לשלמות... אי אפשר לחיות את החיים ללא מטרות... וללא מקומות שצריך להגיע אליהם. ולי יש מטרה... יש מטרה ברורה... אני יודע בדיוק לאן אני רוצה להגיע, וזאת בדיוק הסיבה שאני מקריב חלק גדול מה"עכשיו"... כי אני רוצה להגיע לשם... אבל האם אגיע או מתי איש לא יכול לומר... ניתן רק לשער... אבל אין שום וודאות... זהו... מיקי קצת מבולבל היום... קצת כואב היום... קצת בודד היום... אבל עדיין מחייך...
משהו חונק את גרוני... ואני לא יודע בדיוק מה הוא... לפעמים המקלדת מצליחה להוציא ממני מה שאמצעי אחר לא מצליח, אז הנה אני כאן מנסה לכתוב על תחושה... על מחשבה... על כאב מסוים... מאיפה אתחיל ? אני מסובב באנשים נפלאים, זכיתי לאנשים שאוהבים אותי, שרוצים בקרבתי, זכיתי באנשים שלמדו להעריך את מה שיש לי להציע... אז איך זה ? שיש לי חברים נפלאים, ואהובה נפלאה יותר וכשאני צריך קול בצד השני של השפופרת אין ? איך זה שדווקא כשאני צריך לדבר... לשפוך... ראבק לצחוק !! דווקא אז, כולם עסוקים, או בכלל שקועים בכאב שלהם, אז למה שיהיה להם כוח לשמוע אותי ? איך זה שמרוב הרגל שאני הוא החזק, המחזק ברוב המקרים נותר בלי אוזן קשבת למצוקות שלי ?? וזה לא כי הם לא רוצים לשמוע, או לא רוצים לעודד... אלא פשוט... עסוקים... עבודה... סידורים... דאגות... אבל... אני זקוק עכשיו לאוזן... לקול אוהד... לקול אוהב... ודווקא כשאני צריך אין. איך זה שכולם אומרים לי צא משם... אתה משלה את עצמך ואני לא מקשיב... מסרב להקשיב... כי אני יודע מה שהם לא יודעים או שמא... אני באמת משלה את עצמי ? האם בסופה של הדרך היא תהיה שלי ? האם הייאוש שלה משם מספיק חזק כדי למצוא את הכח האדיר שהיא צריכה כדי לפתוח את השרשראות ? האם כשהיא תפתח היא תבחר לבוא אלי ? ולא שאני חש כי את זמני אני מבזבז... כי כל רגע איתה שווה את כל ההמתנה שבעולם, כל רגע איתה שווה את התיסכול, שווה את הבדידות, שווה את המקום המיוחד שאני שומר לה לידי במיטה. אבל... אני שואל... אולי אני טועה ??? האם לעזאזל חלומי יתגשם ??? לפעמים זה נראה כל כך קרוב... ולפעמים זה נראה כל כך רחוק... אתמול היינו משפחה... ממש משפחה... אבל בשניה אחת זה נגמר... היו שעות קסם שחלפו... ואולי... אולי ישובו ואולי לא... האם זה חלום או מציאות ? או מרוב רצון להאמין בחלום אני הופך אותו למציאות ? כמו זה שמאמין כבר בשקריו כל כך כך שהוא כבר לא מבדיל בין השקר לאמת... היום שאלתי את השאלה שאסור לשאול... את הנושא שהוא טאבו קבור... אבל זה כל כך אוכל אותי... האם היה או לא היה ? עצם שאלת השאלה הכאיבה לי... אבל חוסר הידיעה הכאיב לי יותר... או שמא הידיעה ? אני קורא את המכתב וגם אותי זה מבלבל... כל כך הרבה שאלות... ואין תשובות... מי יכול להגיד לי מה הדרך ? מאיפה עובר השביל הזה שמוביל אל האושר ? ושאף אחד לא יחשוב כי אני לא יודע כי האושר טמון ברגעים הקטנים... אבל עדיין... יש משהו שאני מחפש שיביא אותי לשלמות... אי אפשר לחיות את החיים ללא מטרות... וללא מקומות שצריך להגיע אליהם. ולי יש מטרה... יש מטרה ברורה... אני יודע בדיוק לאן אני רוצה להגיע, וזאת בדיוק הסיבה שאני מקריב חלק גדול מה"עכשיו"... כי אני רוצה להגיע לשם... אבל האם אגיע או מתי איש לא יכול לומר... ניתן רק לשער... אבל אין שום וודאות... זהו... מיקי קצת מבולבל היום... קצת כואב היום... קצת בודד היום... אבל עדיין מחייך...
)