מנגינת הלב
New member
מכתב לידיד
לך, הכרתי אותך לפני כמעט ארבעה חודשים. אותו יום היה קסום- הרגשתי שמתעוררים בי רגשות כלפיך, הרגשתי שאני מתגעגעת אליך גם כשאתה נמצא בחדר. הייתי מאושרת. הייתי בטוחה שאנחנו הולכים על רומן לא נורמלי, קשר רציני, שיהיה בו כל מה שחפשתי. היית, ואתה עדיין, נפלא בעיני- רגיש, מבין, קשוב, יודע לתת. בקיצור, כל מה שחפשתי בגבר. תקופה קצרה אכן הרגשתי שגם לך יש רגשות דומים כלפי, אך סרבת להגדיר את הקשר בינינו כ"רומנטי", לפגוש את המשפחה שלי, או להציג אותי בפני המשפחה שלך. זה נראה לי מוזר, כבר אז נדלקה לי נורה אדומה בראש. אבל מה שהיה בעיני סימן אזהרה מובהק עוד יותר, היה העובדה שעיקר ההשקעה בקשר באה ממני. אולי זה קטנוני לומר,אבל שמתי לב שאני מגיעה אליך יותר משאתה מגיע אלי. בתחילת הקשר עדיין היית סטודנט, עבדת והתגוררת באיזור הצפון הרחוק, כשעתיים נסיעה לכל כיוון. אני שמה בצד את החלק הטכני- השקעה של זמן ואנרגיה וכסף כדי להגיע אליך. עד היום אני לא יודעת עד כמה הערכת את זה. לי היה נראה שמבחינתך זה מובן מאליו שאני אתאמץ כך למען ה"ביחד". וכשאני העזתי לפתוח את הקלפים ולשאול אותך מה הלאה- איך אתה רואה את הקשר שלנו, לרמוז שהייתי שמחה אם גם אתה היית מגיע אלי ואם היינו יכולים להיות יותר ביחד, לכשתסיים את חובותיך למכללה. אתה ענית שאתה כרגע לא רוצה מחוייבות, או קשר רציני, ואני קבלתי את זה. הבנתי שאסור לי ללחוץ ועדיף לתת לך זמן. החלטתי לזרום איתך, אבל כבר לאחר אותה שבת התעוררו בי ספקות- האם אני משקיעה באדם הנכון, אולי אני סתם רודפת אחריך וזה לא לכבודי. כך עבר הזמן, אני המשכתי להיות זו שמגיעה אליך, ואתה היית בא מתי שהזדמן, וכמו שאני הרגשתי, למרות כל המילים שלך, זה היה רק בשביל המגע הפיזי. חזרתי והסברתי לך שאני לא שלמה עם זה, היות שאנחנו רק ידידים, אבל המשיכה הפיזית אלי היתה כנראה חזקה ממך, ואולי גם חזקה ממני. תדע לך שאני מתחרטת על שנסחפתי. שוב, למרות כל מה שאמרת, הרגשתי שאולי המגע הפיי הוא המניע העיקרי עבורך, בקשר הזה. נכון שתמיד היית אוזן קשבת ותמכת כשהיית זקוקה לזה, אבל שוב- המשיכה הפיזית גברה עליך (גבר, נכון? ועוד במזל עקרב, יצור מיני, אם לצטט אותך. בעיני זה בולשיט!)ואז לפני שבועיים חל המפנה, משבר בלתי צפוי בחיי: פוטרתי מעבודתי. באותו שבוע אתה חלית ואף אושפזת בבי"ח. בעוונותי לא התקשרתי אלא רק בסוף השבוע וזכיתי לקיתונות של רותחין. האשמת אותי שאני חיה בבועה, שנכשלתי במבחן הידידות, שהרי חברים אמיתיים נמדדים בעיתות צרה ואני לא הראיתי כל סימן של אכפתיות וחברות כל אותו שבוע. לידיעתך, אני מטבעי אדם אכפתי, ולא הפסקתי לייסר את עצמי על כך. אבל עוד נקודה חשובה היא שלא שופטים אדם בשעת צערו. אתה בכלל יודע מה עבר עלי באותו שבוע, אחרי שקבלתי את הודעת הפיטורין?! הראש שלי היה לגמרי במקום אחר, למרות שזה תירוץ מאוד גרוע, אבל סליחה שאני אנושית, ושאינני מושלמת. אולי אתה רוצה שאתנצל על כך??? חבל שלא אמרתי לך את זה בשיחת הטלפון שהיתה לנו בתחילת השבוע, אבל זה כבר היה ונגמר. בשבוע שחלף שוחחנו רק פעם אחת. גם באשמתי, אבל גם אתה לא טרחת להתקשר ולשאול מה קורה. זה מעמיד אותי בפני שאלה: אתה מאשים אותי בחוסר אכפתיות ובהתנתקות, אבל האם אתה בא ממקום טוב יותר ממני? הרי גם אתה לא מתקשר, אולי אתה כועס וזה לגיטימי, אבל איך אתה יכול להאשים אותי בניתוק כשאתה עושה את אותו הדבר בדיוק??? הקשר בינינו נכנס למעגל סגור שיהיה קשה מאוד לצאת ממנו. אני כבר לא יודעת מה לעשות. לי נמאס להשקיע ולתת מבלי לקבל תמורה. זו לא קטנוניות, זה פשוט טבע אנושי. תדע לך, שלאורך כל הדרך לא רציתי לאבד את הקשר איתך,כי באמת קבלתי ממך המון, כולל ההזדמנות לשאול את עצמי מהי חברות אמת ומה אני מוכנה ויכולה לתת למענה. אבל עכשיו אני כבר לא חוששת לאבד את הקשר, כי בעיני אין טעם לידידות הזאת אם אני מקבלת כ"כ מעט, אם בכלל, בתמורה.
לך, הכרתי אותך לפני כמעט ארבעה חודשים. אותו יום היה קסום- הרגשתי שמתעוררים בי רגשות כלפיך, הרגשתי שאני מתגעגעת אליך גם כשאתה נמצא בחדר. הייתי מאושרת. הייתי בטוחה שאנחנו הולכים על רומן לא נורמלי, קשר רציני, שיהיה בו כל מה שחפשתי. היית, ואתה עדיין, נפלא בעיני- רגיש, מבין, קשוב, יודע לתת. בקיצור, כל מה שחפשתי בגבר. תקופה קצרה אכן הרגשתי שגם לך יש רגשות דומים כלפי, אך סרבת להגדיר את הקשר בינינו כ"רומנטי", לפגוש את המשפחה שלי, או להציג אותי בפני המשפחה שלך. זה נראה לי מוזר, כבר אז נדלקה לי נורה אדומה בראש. אבל מה שהיה בעיני סימן אזהרה מובהק עוד יותר, היה העובדה שעיקר ההשקעה בקשר באה ממני. אולי זה קטנוני לומר,אבל שמתי לב שאני מגיעה אליך יותר משאתה מגיע אלי. בתחילת הקשר עדיין היית סטודנט, עבדת והתגוררת באיזור הצפון הרחוק, כשעתיים נסיעה לכל כיוון. אני שמה בצד את החלק הטכני- השקעה של זמן ואנרגיה וכסף כדי להגיע אליך. עד היום אני לא יודעת עד כמה הערכת את זה. לי היה נראה שמבחינתך זה מובן מאליו שאני אתאמץ כך למען ה"ביחד". וכשאני העזתי לפתוח את הקלפים ולשאול אותך מה הלאה- איך אתה רואה את הקשר שלנו, לרמוז שהייתי שמחה אם גם אתה היית מגיע אלי ואם היינו יכולים להיות יותר ביחד, לכשתסיים את חובותיך למכללה. אתה ענית שאתה כרגע לא רוצה מחוייבות, או קשר רציני, ואני קבלתי את זה. הבנתי שאסור לי ללחוץ ועדיף לתת לך זמן. החלטתי לזרום איתך, אבל כבר לאחר אותה שבת התעוררו בי ספקות- האם אני משקיעה באדם הנכון, אולי אני סתם רודפת אחריך וזה לא לכבודי. כך עבר הזמן, אני המשכתי להיות זו שמגיעה אליך, ואתה היית בא מתי שהזדמן, וכמו שאני הרגשתי, למרות כל המילים שלך, זה היה רק בשביל המגע הפיזי. חזרתי והסברתי לך שאני לא שלמה עם זה, היות שאנחנו רק ידידים, אבל המשיכה הפיזית אלי היתה כנראה חזקה ממך, ואולי גם חזקה ממני. תדע לך שאני מתחרטת על שנסחפתי. שוב, למרות כל מה שאמרת, הרגשתי שאולי המגע הפיי הוא המניע העיקרי עבורך, בקשר הזה. נכון שתמיד היית אוזן קשבת ותמכת כשהיית זקוקה לזה, אבל שוב- המשיכה הפיזית גברה עליך (גבר, נכון? ועוד במזל עקרב, יצור מיני, אם לצטט אותך. בעיני זה בולשיט!)ואז לפני שבועיים חל המפנה, משבר בלתי צפוי בחיי: פוטרתי מעבודתי. באותו שבוע אתה חלית ואף אושפזת בבי"ח. בעוונותי לא התקשרתי אלא רק בסוף השבוע וזכיתי לקיתונות של רותחין. האשמת אותי שאני חיה בבועה, שנכשלתי במבחן הידידות, שהרי חברים אמיתיים נמדדים בעיתות צרה ואני לא הראיתי כל סימן של אכפתיות וחברות כל אותו שבוע. לידיעתך, אני מטבעי אדם אכפתי, ולא הפסקתי לייסר את עצמי על כך. אבל עוד נקודה חשובה היא שלא שופטים אדם בשעת צערו. אתה בכלל יודע מה עבר עלי באותו שבוע, אחרי שקבלתי את הודעת הפיטורין?! הראש שלי היה לגמרי במקום אחר, למרות שזה תירוץ מאוד גרוע, אבל סליחה שאני אנושית, ושאינני מושלמת. אולי אתה רוצה שאתנצל על כך??? חבל שלא אמרתי לך את זה בשיחת הטלפון שהיתה לנו בתחילת השבוע, אבל זה כבר היה ונגמר. בשבוע שחלף שוחחנו רק פעם אחת. גם באשמתי, אבל גם אתה לא טרחת להתקשר ולשאול מה קורה. זה מעמיד אותי בפני שאלה: אתה מאשים אותי בחוסר אכפתיות ובהתנתקות, אבל האם אתה בא ממקום טוב יותר ממני? הרי גם אתה לא מתקשר, אולי אתה כועס וזה לגיטימי, אבל איך אתה יכול להאשים אותי בניתוק כשאתה עושה את אותו הדבר בדיוק??? הקשר בינינו נכנס למעגל סגור שיהיה קשה מאוד לצאת ממנו. אני כבר לא יודעת מה לעשות. לי נמאס להשקיע ולתת מבלי לקבל תמורה. זו לא קטנוניות, זה פשוט טבע אנושי. תדע לך, שלאורך כל הדרך לא רציתי לאבד את הקשר איתך,כי באמת קבלתי ממך המון, כולל ההזדמנות לשאול את עצמי מהי חברות אמת ומה אני מוכנה ויכולה לתת למענה. אבל עכשיו אני כבר לא חוששת לאבד את הקשר, כי בעיני אין טעם לידידות הזאת אם אני מקבלת כ"כ מעט, אם בכלל, בתמורה.
