מכתב לחבר טוב.
אתה יודע שזו פעם שניה שאני כותב לך? אז,אחרי התאונה שהכתה בנו כמו רעם ביום בהיר, צברתי בי המון רגשות וחששות. כתבתי לך את שהיה על ליבי ממש פה מכיוון שאתה לא בדיוק הטיפוס של מכתבים מסוג זה ומלבד זאת, את שאני ארצה אני אומר בעת הנכונה ולצערי היא תגיע בקרוב. אוטוטו אתה טס. פחות מחודשיים נשארו לי ממך.איתך. דווקא לפני תקופה כל כך רגועה מבחינתנו..כשכולם בקושי עובדים חצי משרה ועדיין לא סגורים על עצמנו. דווקא בימים כאלה של התנתקות וחיבור גם יחד. של בנייה מסויימת של תקופה חדשה בחיים שלנו. דווקא כשההורים של ז' טסים לשנתיים ואנחנו מקבלים פאקינג בית לעצמנו כמעט ודווקא כשאני ואתה יותר מתמיד מחוברים - אתה טס שבע שנים להונגריה. גם כן מקום שכוח אל. שבע שנים שבסופם תחזור כבר דוקטור. שבע שנים שבתוכם ניראה אותך לתקופות של חגי מולד או בקיצור 3 חודשים בשנה. בן אדם - זה מעט מול המון זמן!! שבע שנים של עשייה. של התפתחות. של תואר. של היכרות- אולי נישואים. אולי ילד או שניים. שבע שנים של עידן שיהיה אחר. של ז' שיהיה אחר ושל ר' שיהיה אחר אבל נצמח יחד ואל מול כל אלה - אתה שם לבד. אתה עם הלב הזה שלך שיכול להמיס אותי לפעמים. אתה עם החיוך הזה שלך שיכול להמיס את כולם תמיד. אתה הדבר הכי קרוב שהכרתי בחיים שלי למלאך. אתה הולך לי ל 7 שנים וכמה שאני לא מראה את זה אז תדע שזה יושב לי כמו 5 קילו על הלב ושאני חושב על זה תמיד. ולפעמים בא לי לקלל אותך. לאחל לך שלא תצליח כדי שתחזור אלינו להיות פה בארץ המשוגעת הזו - אבל קרוב. כי בלעדיך זה רבע מהלב שלי. רבע מהחיים שלי...רבע מהנפש שלי שטסה איתך ראבאק...!!! קשה לי למצוא את המילים כעת. אני מלא בזה..בכעס הזה על השינוי הפתאומי. תמיד הייתי זה ששונא את השינוי. הגיל. המעברים וההתחדשות. שן לי את אותו בית סביבה כל החיים ואני מאושר. תן לי את אותך חברים כל ערב ואני שלם. אתה זוכר את היום ההוא שטיפסנו על ההר המעצבן ההוא בצפון פרו? 6 שעות עלייה על מנת לראות אגם במבע תכלת - אבל איזה אגם. לקראת הסוף ישבנו מרחק 10 דקות משם אמנם אבל הגובה לא איפשר לנשום כראוי אז נחנו. אני ואתה. ר' היה למטה עם הבנות. חשופות כפתיים וצהובות ראש ראינו אותן מטפסות. ריכלנו עליהן. אני סימנתי את איילת.אתה כרגיל - אף אחת. ואז העננים מולנו התפזרו מעט וראינו את כל הנוף הזה. כל מינורים היינו אז אל מול הבריאה המדהימה הזו שפשוט חוינו משהו יחד ללא מילים מיותרות. רק שקט אחד שיצר זיכרון ורוד. ואז שרנו את זיכרון ורוד של שלמה ארצי...השיר שלנו. ועכשיו פרו בוערת לי בעצמות בכל העוצמה. וכל הזכרונות שלנו משם כי יש כל כך הרבה. וכל רגע שחוינו יחד נשאר אצלי חקוק וחרוט לנצח. אני איתך בכל מה שתחליט. אני מאחל לך להגשים את החלום שלך להיות רופא ואני אתגעגע אליך - כל יום מעט יותר. יכאב לי אני כבר יודע אבל לכל דבר מתרגלים. אני אוהב אותך יותר מאשר את החיים שלי. אני אוהב כל אחד משלושתכם יותר מאשר את החיים שלי. אחד כפול אושר....איש. עידן. "כשלא היה כבר את מי להאשים - לא אותך לא את אף אחד ישבתי כתבתי שיר ורצחת לי אותו כששרת... התנשקנו אני חושב בחדרי כל המדרגות הקיץ ההוא חישל אותך ואותי מאוד..." שלמה ארצי/ זכרון ורוד.
אתה יודע שזו פעם שניה שאני כותב לך? אז,אחרי התאונה שהכתה בנו כמו רעם ביום בהיר, צברתי בי המון רגשות וחששות. כתבתי לך את שהיה על ליבי ממש פה מכיוון שאתה לא בדיוק הטיפוס של מכתבים מסוג זה ומלבד זאת, את שאני ארצה אני אומר בעת הנכונה ולצערי היא תגיע בקרוב. אוטוטו אתה טס. פחות מחודשיים נשארו לי ממך.איתך. דווקא לפני תקופה כל כך רגועה מבחינתנו..כשכולם בקושי עובדים חצי משרה ועדיין לא סגורים על עצמנו. דווקא בימים כאלה של התנתקות וחיבור גם יחד. של בנייה מסויימת של תקופה חדשה בחיים שלנו. דווקא כשההורים של ז' טסים לשנתיים ואנחנו מקבלים פאקינג בית לעצמנו כמעט ודווקא כשאני ואתה יותר מתמיד מחוברים - אתה טס שבע שנים להונגריה. גם כן מקום שכוח אל. שבע שנים שבסופם תחזור כבר דוקטור. שבע שנים שבתוכם ניראה אותך לתקופות של חגי מולד או בקיצור 3 חודשים בשנה. בן אדם - זה מעט מול המון זמן!! שבע שנים של עשייה. של התפתחות. של תואר. של היכרות- אולי נישואים. אולי ילד או שניים. שבע שנים של עידן שיהיה אחר. של ז' שיהיה אחר ושל ר' שיהיה אחר אבל נצמח יחד ואל מול כל אלה - אתה שם לבד. אתה עם הלב הזה שלך שיכול להמיס אותי לפעמים. אתה עם החיוך הזה שלך שיכול להמיס את כולם תמיד. אתה הדבר הכי קרוב שהכרתי בחיים שלי למלאך. אתה הולך לי ל 7 שנים וכמה שאני לא מראה את זה אז תדע שזה יושב לי כמו 5 קילו על הלב ושאני חושב על זה תמיד. ולפעמים בא לי לקלל אותך. לאחל לך שלא תצליח כדי שתחזור אלינו להיות פה בארץ המשוגעת הזו - אבל קרוב. כי בלעדיך זה רבע מהלב שלי. רבע מהחיים שלי...רבע מהנפש שלי שטסה איתך ראבאק...!!! קשה לי למצוא את המילים כעת. אני מלא בזה..בכעס הזה על השינוי הפתאומי. תמיד הייתי זה ששונא את השינוי. הגיל. המעברים וההתחדשות. שן לי את אותו בית סביבה כל החיים ואני מאושר. תן לי את אותך חברים כל ערב ואני שלם. אתה זוכר את היום ההוא שטיפסנו על ההר המעצבן ההוא בצפון פרו? 6 שעות עלייה על מנת לראות אגם במבע תכלת - אבל איזה אגם. לקראת הסוף ישבנו מרחק 10 דקות משם אמנם אבל הגובה לא איפשר לנשום כראוי אז נחנו. אני ואתה. ר' היה למטה עם הבנות. חשופות כפתיים וצהובות ראש ראינו אותן מטפסות. ריכלנו עליהן. אני סימנתי את איילת.אתה כרגיל - אף אחת. ואז העננים מולנו התפזרו מעט וראינו את כל הנוף הזה. כל מינורים היינו אז אל מול הבריאה המדהימה הזו שפשוט חוינו משהו יחד ללא מילים מיותרות. רק שקט אחד שיצר זיכרון ורוד. ואז שרנו את זיכרון ורוד של שלמה ארצי...השיר שלנו. ועכשיו פרו בוערת לי בעצמות בכל העוצמה. וכל הזכרונות שלנו משם כי יש כל כך הרבה. וכל רגע שחוינו יחד נשאר אצלי חקוק וחרוט לנצח. אני איתך בכל מה שתחליט. אני מאחל לך להגשים את החלום שלך להיות רופא ואני אתגעגע אליך - כל יום מעט יותר. יכאב לי אני כבר יודע אבל לכל דבר מתרגלים. אני אוהב אותך יותר מאשר את החיים שלי. אני אוהב כל אחד משלושתכם יותר מאשר את החיים שלי. אחד כפול אושר....איש. עידן. "כשלא היה כבר את מי להאשים - לא אותך לא את אף אחד ישבתי כתבתי שיר ורצחת לי אותו כששרת... התנשקנו אני חושב בחדרי כל המדרגות הקיץ ההוא חישל אותך ואותי מאוד..." שלמה ארצי/ זכרון ורוד.
