מכתב לאחותי
את יודעת..איכשהו ממך ציפיתי ליותר. חיי שתינו היו רצופי מורדות, אבל התגברנו עליהם וכל אחת מאיתנו הקימה משפחה קטנה משלה. את הקדמת אותי בהרבה ואני גאה לומר שהייתי לך לעזר רב. את זוכרת שהלכת ללדת את הבינוני והייתי שם ארבעה ימים עם הגדול? את זוכרת ששנה אחרי כן פרצה מלחמת המפרץ הראשונה והייתי שם איתם חודש? את זוכרת שעל התקופה ההיא הצעת כסף ואני דחיתי משום שמצבך הכלכלי היה מאוד רע (כאילו ששלי היה נפלא, הייתי אז סטודנטית ומובטלת) ועד השניה הזו לא הזכרתי את הכסף ההוא במילה. משום שאני אשה של כבוד. את יודעת היטב שאני לוחמת צדק. בשביל כולנו רבתי עם מי שילדה אותנו. כשכולם השלימו איתה וקיבלו אותה אני עוד היססתי זמן רב, למען האמת שנתיים אחרי. ואיתי היא צריכה להתאמץ יותר. לא שהיא עשתה לי, אישית, משהו, אבל מה שהיא עשתה לכולנו, כילדיה היה צריך לעבור ביותר רעש. גם הרעש שנשמע היה שלי. אולי משום שכל השנים סרבתי להקנות במתנות יקרות ערך ורק רציתי שתחזור להיות הורה. כולכם "ניצלתם" את הנדיבות שלה בחומר ולכן הייתם חייבים לחזור להיות איתה בקשר. ואז? אז באה המפלה הגדולה. התפטרתי ולא מצאתי עבודה משך 11 חודשים. בעלי העצמאי החל לשקוע ואני איתו. מן הסתם בן אדם שקוע לא זוכר ימי הולדת גם לא של אחיינים אהובים במיוחד. בן אדם מובטל לא יושב ליד לוח השנה. הוא רק יודע מה הם ימי שיש וימי שלישי שאז יש "לוח" לשלוח קורות חיים ולהדחות שוב. ועל כך את נוטרת לי טינה! לא משנה כל הטוב, כל הנתינה שנתתי משך שנים. את נוטרת על שני ימי הולדת של ילדייך ששכחתי שנה אחת מתוך 12. אני מבינה את הכעס. חשבתי שסיימתי את הכל בהתנצלות ההיא ובמתנות יקרות הערך שהבאתי כפיצוי, באיחור. למרות שהן יצאו היישר מהאוכל של הילד שלי. לא נורא חשבתי לעצמי. בשביל משפחה עושים הכל! כשכבר חשבתי עלינו שוב כמשפחה, אחרי שנים שאנחנו לא, רציתי לחגוג "כמשפחה" את החג, אפילו חשבתי לעשות את זה אצלי, את יודעת, הייתי מוכנה להחליף את המטבח כולו. כשהתחלתי בטלפונים קיבלתי את הסטירה הראשונה. כולם הוזמנו אליך. כולם פרט לי! אז את יודעת מה? בעצם, אתם יודעים מה? אני מתגרשת מכולכם! ממילא החג הזה אושש את מה שידעתי משך שנים. מי שהתחתנתי איתו הוא המשפחה האמיתית שלי, הוא והילד שלי. לא רוצה חגים איתכם ולא רוצה שתפנו אלי כשקשה לכם. לא טוב ולא רע, כאילו מעולם לא הכרנו. אני מפוכחת להחריד. אני אומרת את זה בדעה צלולה. לא רוצה קשר עם איש מכם. אני אומרת משפט מתנשא בטון מאוד פגוע. על הפגיעה הזו כולנו נשלם. אתם יודעים היטב שאני, האחות שלכם, גם משפחה בוחרת. אני את הבחירה שלי עשיתי. היו שלום. מצטערת, נכתב בסערת רגשות. יצא מבולבל, אתקן לפני שאשלח להם. תודה.
את יודעת..איכשהו ממך ציפיתי ליותר. חיי שתינו היו רצופי מורדות, אבל התגברנו עליהם וכל אחת מאיתנו הקימה משפחה קטנה משלה. את הקדמת אותי בהרבה ואני גאה לומר שהייתי לך לעזר רב. את זוכרת שהלכת ללדת את הבינוני והייתי שם ארבעה ימים עם הגדול? את זוכרת ששנה אחרי כן פרצה מלחמת המפרץ הראשונה והייתי שם איתם חודש? את זוכרת שעל התקופה ההיא הצעת כסף ואני דחיתי משום שמצבך הכלכלי היה מאוד רע (כאילו ששלי היה נפלא, הייתי אז סטודנטית ומובטלת) ועד השניה הזו לא הזכרתי את הכסף ההוא במילה. משום שאני אשה של כבוד. את יודעת היטב שאני לוחמת צדק. בשביל כולנו רבתי עם מי שילדה אותנו. כשכולם השלימו איתה וקיבלו אותה אני עוד היססתי זמן רב, למען האמת שנתיים אחרי. ואיתי היא צריכה להתאמץ יותר. לא שהיא עשתה לי, אישית, משהו, אבל מה שהיא עשתה לכולנו, כילדיה היה צריך לעבור ביותר רעש. גם הרעש שנשמע היה שלי. אולי משום שכל השנים סרבתי להקנות במתנות יקרות ערך ורק רציתי שתחזור להיות הורה. כולכם "ניצלתם" את הנדיבות שלה בחומר ולכן הייתם חייבים לחזור להיות איתה בקשר. ואז? אז באה המפלה הגדולה. התפטרתי ולא מצאתי עבודה משך 11 חודשים. בעלי העצמאי החל לשקוע ואני איתו. מן הסתם בן אדם שקוע לא זוכר ימי הולדת גם לא של אחיינים אהובים במיוחד. בן אדם מובטל לא יושב ליד לוח השנה. הוא רק יודע מה הם ימי שיש וימי שלישי שאז יש "לוח" לשלוח קורות חיים ולהדחות שוב. ועל כך את נוטרת לי טינה! לא משנה כל הטוב, כל הנתינה שנתתי משך שנים. את נוטרת על שני ימי הולדת של ילדייך ששכחתי שנה אחת מתוך 12. אני מבינה את הכעס. חשבתי שסיימתי את הכל בהתנצלות ההיא ובמתנות יקרות הערך שהבאתי כפיצוי, באיחור. למרות שהן יצאו היישר מהאוכל של הילד שלי. לא נורא חשבתי לעצמי. בשביל משפחה עושים הכל! כשכבר חשבתי עלינו שוב כמשפחה, אחרי שנים שאנחנו לא, רציתי לחגוג "כמשפחה" את החג, אפילו חשבתי לעשות את זה אצלי, את יודעת, הייתי מוכנה להחליף את המטבח כולו. כשהתחלתי בטלפונים קיבלתי את הסטירה הראשונה. כולם הוזמנו אליך. כולם פרט לי! אז את יודעת מה? בעצם, אתם יודעים מה? אני מתגרשת מכולכם! ממילא החג הזה אושש את מה שידעתי משך שנים. מי שהתחתנתי איתו הוא המשפחה האמיתית שלי, הוא והילד שלי. לא רוצה חגים איתכם ולא רוצה שתפנו אלי כשקשה לכם. לא טוב ולא רע, כאילו מעולם לא הכרנו. אני מפוכחת להחריד. אני אומרת את זה בדעה צלולה. לא רוצה קשר עם איש מכם. אני אומרת משפט מתנשא בטון מאוד פגוע. על הפגיעה הזו כולנו נשלם. אתם יודעים היטב שאני, האחות שלכם, גם משפחה בוחרת. אני את הבחירה שלי עשיתי. היו שלום. מצטערת, נכתב בסערת רגשות. יצא מבולבל, אתקן לפני שאשלח להם. תודה.
