מכתב לאדון המוות
אדון מוות קמתי מתהפוכותי במיטה והדלקתי את המחשב. השעה היא רבע לארבע בבוקר ואני בסך הכל עוד אחד. אחד מיני רבים. אחד בתוך עולם ע נ ק. אחד שהוא כמו פירור, נקודת אבק ברוח, מולקולה של חמצן בים של מים. או אולי ים של דמעות שאתה...אדון מוות אכזר ואגואיסט...יוצר? אני לא אפנה אליך ישירות. בין כה זה מוזר ומעט אינפנטילי לשבת לפנות בוקר ולכתוב מכתב למישהו שלא קיים.מה גם שכל ההאנשה הזו רק עושה לי להתבלבל יותר ובכלל,לא ניראה לי שמגיע לך להיקרא "אדון מוות יקר" וכאלה. נכון...אתה עושה את העבודה שלך בסך הכל ואין לי למי לבוא בטענות אבל...ראבאק, תשחרר מעט. לפני 3 שנים נהרג הראשון מהכיתה של תמר במוות הכי שטותי שאפשר. אחריו השני במלחמה שהיא, כמו כל מלחמה, מטומטמת ומיותרת ואין בכלל מטרה. לפני שלשה חודשים נהרג השלישי בהתקלות עם מחבלים. שבוע אחריו הלך לעולמו הרביעי מהמחלה הארורה הזו, מסרטן. כמעט נגמר להם כל מה שאפשר להרגיש. כמעט לקחו להם את הנעורים והזכרונות ובדיוק כמעט, כשדברים החלו להסתדר כי הזמן מתחיל לעשות את שלו ופצעים חייבים להגליד, אתה נזכר להופיע ולוקח את החמישי. שני קיבוצים...מולדת וגבת. כיתה אחת וחמש הלוויות. אז אדון מוות, אני מבקש ממך שתרפה. אני מבקש ממך ואפילו מאשר לך לצאת לחופשה ארוכה והכי אני אומר לך ואפילו מצווה עליך לעזוב אותם, את הילדים האלה. בתוך תמונת מחזור אחת, בתוך זכרון אחד... הם סימנו חמישה עיגולים ובדרך הכי כואבת, כמי שהמוות כבר לא מזיז להם, כמי שחיים במדינה כזו שמוות הוא לא יוצא דופן אלא חלק מכולם, ממה שנוגע בכולם... הם יושבים ומהמרים. מי יהיה הבא. מתי...והכי חשוב > > למה?? אדון מוות. אתה רק הורס. ורק נוטע עצב ואתה מיותר כל כך ואתה מפריע לאושר שלי ושלהם. ואתה לא באמת קיים כך שלמכתב הזה אין השפעה כלשהיא,ראבאק...וכמה שזה קשה להפנות אצבע מאשימה לחלל ריק!!!!! רק עוד מכתב אחד מיני רבים. כמו גרגיר חול במדבר. כמו זכרון אחד באלבום. כמו מולקולה אחת מיני רבות של מים או של דמעות... אניהו. כמו כולם- אבק ברוח.
אדון מוות קמתי מתהפוכותי במיטה והדלקתי את המחשב. השעה היא רבע לארבע בבוקר ואני בסך הכל עוד אחד. אחד מיני רבים. אחד בתוך עולם ע נ ק. אחד שהוא כמו פירור, נקודת אבק ברוח, מולקולה של חמצן בים של מים. או אולי ים של דמעות שאתה...אדון מוות אכזר ואגואיסט...יוצר? אני לא אפנה אליך ישירות. בין כה זה מוזר ומעט אינפנטילי לשבת לפנות בוקר ולכתוב מכתב למישהו שלא קיים.מה גם שכל ההאנשה הזו רק עושה לי להתבלבל יותר ובכלל,לא ניראה לי שמגיע לך להיקרא "אדון מוות יקר" וכאלה. נכון...אתה עושה את העבודה שלך בסך הכל ואין לי למי לבוא בטענות אבל...ראבאק, תשחרר מעט. לפני 3 שנים נהרג הראשון מהכיתה של תמר במוות הכי שטותי שאפשר. אחריו השני במלחמה שהיא, כמו כל מלחמה, מטומטמת ומיותרת ואין בכלל מטרה. לפני שלשה חודשים נהרג השלישי בהתקלות עם מחבלים. שבוע אחריו הלך לעולמו הרביעי מהמחלה הארורה הזו, מסרטן. כמעט נגמר להם כל מה שאפשר להרגיש. כמעט לקחו להם את הנעורים והזכרונות ובדיוק כמעט, כשדברים החלו להסתדר כי הזמן מתחיל לעשות את שלו ופצעים חייבים להגליד, אתה נזכר להופיע ולוקח את החמישי. שני קיבוצים...מולדת וגבת. כיתה אחת וחמש הלוויות. אז אדון מוות, אני מבקש ממך שתרפה. אני מבקש ממך ואפילו מאשר לך לצאת לחופשה ארוכה והכי אני אומר לך ואפילו מצווה עליך לעזוב אותם, את הילדים האלה. בתוך תמונת מחזור אחת, בתוך זכרון אחד... הם סימנו חמישה עיגולים ובדרך הכי כואבת, כמי שהמוות כבר לא מזיז להם, כמי שחיים במדינה כזו שמוות הוא לא יוצא דופן אלא חלק מכולם, ממה שנוגע בכולם... הם יושבים ומהמרים. מי יהיה הבא. מתי...והכי חשוב > > למה?? אדון מוות. אתה רק הורס. ורק נוטע עצב ואתה מיותר כל כך ואתה מפריע לאושר שלי ושלהם. ואתה לא באמת קיים כך שלמכתב הזה אין השפעה כלשהיא,ראבאק...וכמה שזה קשה להפנות אצבע מאשימה לחלל ריק!!!!! רק עוד מכתב אחד מיני רבים. כמו גרגיר חול במדבר. כמו זכרון אחד באלבום. כמו מולקולה אחת מיני רבות של מים או של דמעות... אניהו. כמו כולם- אבק ברוח.
