מכירים את זה
שאתם מרגישים שהגעתם לקצה גבול היכולת שלכם? לא יודע אם סתם מדובר בתקופה מבלבלת או בחשש אמיתי, אבל בתקופה האחרונה אני מרגיש שאני מתקדם לכיוון אחד בלבד בסוגייה הדתית - אחורה. אני מסתכל על העתיד הקרוב ומשום מה ברור לי שהכוחות הדרושים לשמור את הכיפה על הראש במקביל לחיי הגייז (שכולנו מכירים כ"כ טוב) - הולכים ואוזלים לי. זה כבר בא לידי ביטוי באי-הקפדה על דברים שממש עד עכשיו היו לי (או ככה לפחות חשבתי) ממש חשובים. הסיבות? רבות וטובות... אולי זאת העובדה שאני מתקרב לסוף השירות הצבאי שלי, אולי אלה הקשיים הנוכחים עם הבנזוג, אולי העמידה מול המשוכה העיקרית - לספר לאמא ואבא סופסוף. בכל אופן, מצד אחד אני יודע שבמידה ואחליט להוריד את הכיפה האכזבה שלי, וקודם כל שלי, תהיה גדולה ומכאיבה. מצד שני, ממש בא לי לעשות את זה, לנשום לרווחה, לחוש את ההקלה הזאת שאני כ"כ משתוקק לה, לדעת שמעכשיו מזווית אחת לפחות יהיה לי יותר קל. להניח את הקונפליקט הזה בצד, לזנוח את התחושות הקשות, את הכעס כלפי הדרך שבה חונכתי ושאני רואה כל הזמן מסביב. לסגל לעצמי את היכולת לעמוד מול אלה שחושבים עצמם לחכמים וטובים וצדיקים ממני בביטחון ובגאווה. הקשיים שהחברה הדתית מעמיסה עלינו מייאשים אותי, כמה עוד אוכל להחזיק? אני רואה בטלוויזיה דתיים מפגינים נגד מתן זכויות לגייז לדיור משותף בטכניון, אני רואה את השנאה שלהם בעיניים, את הפרמיטיביות והקנאיות. לא רוצה להשתייך אל הקבוצה הזאת בשום אופן, לא רוצה להתמודד מולם. אני שונא אותם. בשביל מה אני צריך את זה? אני רק רוצה שקט, להרגיש ביטחון בעתיד שלי. הרי את האמונה שלי אף אחד לא יכול לקחת לי, לא ככה?!
שאתם מרגישים שהגעתם לקצה גבול היכולת שלכם? לא יודע אם סתם מדובר בתקופה מבלבלת או בחשש אמיתי, אבל בתקופה האחרונה אני מרגיש שאני מתקדם לכיוון אחד בלבד בסוגייה הדתית - אחורה. אני מסתכל על העתיד הקרוב ומשום מה ברור לי שהכוחות הדרושים לשמור את הכיפה על הראש במקביל לחיי הגייז (שכולנו מכירים כ"כ טוב) - הולכים ואוזלים לי. זה כבר בא לידי ביטוי באי-הקפדה על דברים שממש עד עכשיו היו לי (או ככה לפחות חשבתי) ממש חשובים. הסיבות? רבות וטובות... אולי זאת העובדה שאני מתקרב לסוף השירות הצבאי שלי, אולי אלה הקשיים הנוכחים עם הבנזוג, אולי העמידה מול המשוכה העיקרית - לספר לאמא ואבא סופסוף. בכל אופן, מצד אחד אני יודע שבמידה ואחליט להוריד את הכיפה האכזבה שלי, וקודם כל שלי, תהיה גדולה ומכאיבה. מצד שני, ממש בא לי לעשות את זה, לנשום לרווחה, לחוש את ההקלה הזאת שאני כ"כ משתוקק לה, לדעת שמעכשיו מזווית אחת לפחות יהיה לי יותר קל. להניח את הקונפליקט הזה בצד, לזנוח את התחושות הקשות, את הכעס כלפי הדרך שבה חונכתי ושאני רואה כל הזמן מסביב. לסגל לעצמי את היכולת לעמוד מול אלה שחושבים עצמם לחכמים וטובים וצדיקים ממני בביטחון ובגאווה. הקשיים שהחברה הדתית מעמיסה עלינו מייאשים אותי, כמה עוד אוכל להחזיק? אני רואה בטלוויזיה דתיים מפגינים נגד מתן זכויות לגייז לדיור משותף בטכניון, אני רואה את השנאה שלהם בעיניים, את הפרמיטיביות והקנאיות. לא רוצה להשתייך אל הקבוצה הזאת בשום אופן, לא רוצה להתמודד מולם. אני שונא אותם. בשביל מה אני צריך את זה? אני רק רוצה שקט, להרגיש ביטחון בעתיד שלי. הרי את האמונה שלי אף אחד לא יכול לקחת לי, לא ככה?!
אל תהיה קשה עם עצמך חמוד. תהיה טוב לעצמך. מבין. מתחשב. אוהב. חודש טוב שיהיה, נאור