צ'מעי קטע....
לקחנו ת'ילדים ללונה פארק לפני כמה שנים, משו כמו לפני 5 שנים. עלינו על כל המכוניות והסוסונים והברווזונים והמראות המעוותות, מבסוטים צעדנו לכיוון האנקודה, אני ראיתי ת'גובה הבטן שלי התכווצה בכביסה, אמרתי אני לזה לא עולה, בשום אופן. הילדים נו בבקשה בואו נעלה לאנקודה, אני בשום אופן לאאאאאאאאאאאאאאאא בכי ופרצופים מבואסים, אוףףףףףףףףףףףףףף המעתי רעיון חלופי, יאלה לרכבת הרים ה נראה יותר עדין נחמד ואחלה. עלינו אני עם התאומים בקרון אחד, והוא עם הילדה בקרון שני. אוח והיא התחילה לדהור, כל המסלול אני מחזיקה תילדים ובוכה, ומתחננת שיחזיקו בי חזק, אני בוכה וצועקת תחזיקו אנחנו עפים, ופתום בסיבוב נהיה כחחחחחחחחחחחחח חריקה כאילו המסלול התעייף, אני בלב זהו אנחנו נתלשים אנחנו עפים לעזזל. בקיצור אם לא חטפתי התקף לב באותו יום, זה כבר לא יקרה לי. הגענו לסוף קפצנו החוצה מהר, אני לחצה מחכה לו ולילדה, מתפללת שלא יקרה להם כלום, סוף סוף הגיעו, אני רואה גבר גובה 1.90מ' עם פרצוף חיוור כמו לימונדה קפואה חחחחחחחחחחח והילדה מחייכת ווקשה בואו עוד סיבוב. סאמק אני רוצה הביתה לסדר ת'קופסא במוח, מפחיד!