מי מכיר מי יודע ?

[הפלחית]

תודה לשחרזדה האחת והיחידה!

 

[פרי גן העדן]

העלמה האטיופית -יפה.../images/Emo9.gif

היי סיפור מתוק.ממקום כל כך רחוק וכאילו אין משם כלום.טוב שהבאת את הסיפור. חן חן פרי גן העדן.

 

[שחרזדה האחת]

וסיפור אטיופי קצר..בלבול הלשונות.

בדרך ליריד נפגשו שלושה אנשים: אחד אמהרי, אחד תיגריני ואחד גאלה. הם התידדו וקנו במשותף עז אחת. אחרי שקנו את העז, אמר האמהרי: הבה נשחט אותה ונעשה מעורה אקואמאדה, אמר התיגראניף אינני מסכים אתך. רצוני שנעשה מעורה: לאקואתה. קרא הגאלה: לא זה ולא זה, כי אם קאלקאצ"ה, נעשה מעור העז. כך רבו ביניהם, עד שעבר איש היודע את שלושת השפות, הוא שמע את דבריהם והשיב השלום על כנו, בהסבירו להם: בעצם שלושתכם רוצים דבר אחד וההבדל אינו אלא בשם.

 

[perhay]

הקופה והכוורן

מתוך "מרקם סיפורים מפי יהודי אתיופיה", הוצ' מט"ח מהדורה דו-לשונית עברית-אמהרית. יש בספר איורים וצילומים מההווי האתיופי. היה היה מלך שאהב מאד דבש. שמע המלך שבכפר אחד חי כוורן שיש לו דבש טעים במיוחד. צווה המלך על הכוורן להביא לו מהדבש הטעים. מלא הכוורן שני שקי עור בדבש ויצא לדרך. היום היה חם, הדרך היתה ארוכה וקשה, והכוורן חפש מים לשתיה. לפתע ראה חבורת קופות משתעשעת בין העצים. בין הקופות היתה אחת קצוצת זנב. פנה הכוורן אל הקופה קצוצת הזנב ושאל אותה אם היא יודעת איפה אפשר למצוא מים לשתייה. "כן, ודאי שאני יודעת," השיבה הקופה, "למטה, לרגלי הגבעה הזאת זורם נחל, שם תוכל לשתות מים כרצונך." השאיר הכוורן את השקים על יד הקופה ומהר לרדת אל הנחל להרוות אל צמאונו. הקופה קצוצת הזנב לא יכלה להתאפק וזללה את הדבש שהיה בשקים. כשסיימה לאכול מלאה את השקים בבוץ דומה מאד לדבש. חזר הכוורן מהנחל, הודה לקופה ונפרד ממנה. אחר כך העמיס את השקים על גבו והמשיך בדרכו שמח וטוב לב. כשהגיע הכוורן אל ארמון המלך, הגיש למלך בגאווה את שני שקי הדבש. המלך מהר לפתוח את השקים כדי לאכול מהדבש הטעים, ולהפתעתו הגדולה גלה שיש בשקים בוץ ולא דבש. כעס המלך מאד וצווה להרוג את הכוורן. הכוורן הנדהם התחנן לפני המלך שיתן לו לספר את מה שקרה לו בדרך, והמלך הסכים. הקשיב המלך לספור של הכוורן ואמר: "רק עם אראה במו עיני את הקופה קצוצת הזנב, אאמין לסיפור ששמעתי מפיך. אם עינך רוצה שאהרוג אותך, לך והבא לכאן את הקופה". שמעה הקופה קצוצת הזהב שהכוורן יצא לחפש אותה, קראה לכל חברותיה הקופות ואמרה להן: "המלך אוהב קופות קצוצות זנב והוא צווה להרוג את הקופות שזנבן אינו קצוץ". שמעו הקופות את דבריה, נבהלו מאד ומהרו לקצץ את קצה זנבן. כאשר הגיע הכוורן אל היער ראה להפתעתו הרבה שכל הקופות מסתובבות קצוצות זנב. עמד הכוורן אובד עצות ולא ידע מה לעשות. פתאום עלה במוחו רעיון. הוא קרא לקופות ואמר: "המלך שלח אותי להזמין לחגיגה בארמון את הקופות הזריזות ביותר ביער. כל הקופות שיראו שהן יכולות לקפוץ בזריזות מעץ לעץ יוזמנו לחגיגה". מיד התחילו הקופות לקפוץ בזריזות ובקלילות מעץ לעץ, ורק קופה אחת לא הצליחה לקפוץ. תפס הכוורן את הקופה ואמר לה: "את היחידה שלא מצליחה לקפוץ, כי הבטן שלך מלאה בדבש שזללת מהשקים שלי". קשר הכוורן את הקופה, העמיס אותה על גבו ויצא לדרך אל הארמון. כאשר הגיע הכוורן אל הארמון הניח את הקופה הקשורה ליד השער ונכנס פנימה להזמין את המלך לראות אותה. עבר שם במקרה זאב, ראה את הקופה ושאל אותה מדוע היא קשורה. השיבה הקופה לזאב: "איש אחד רצה להכריח אותי לאכול בשר, אבל לא הסכמתי כי אינני אוהבת בשר, לכן הוא קשר אותי לעץ והלך להביא את המלך שיכריח אותי לאכול את הבשר" אמר הזאב. הוא התיר את הקופה ונשאר לחכות לבשר במקומה. כאשר הגיעו המלך והכוורן אל השער ראו להפתעתם זאב יושב ומחכה. הרים המלך את קולו ואמר בכעס רב: "אינני רואה כאן שום קופה". נגש הזאב אל המלך ואמר: "אדוני המלך, אל תכעס בבקשה, אני שחררתי את הקופה שלא רצתה לאכול בשר, ואני מוכן לאכול את הבשר במקומה". הבין המלך שהקופה הערמומית רמתה גם את הכוורן וגם את הזאב. הוא האמין לסיפור של הכוורן ושלח אותו לביתו שבכפר כדי שיביא לו שני שקי דבש חדשים.

 

[פרי גן העדן]

הקופה והכוורן-יפה מאוד.../images/Emo39.gif

היי פרהיי. הסיפור מקסים.תודה. חן חן פרי גן העדן

 

[הפלחית]

פרהי תודה! כולי הערצה אליך!

 

[שחרזדה האחת]

אהלן, יופי של סיפור

ויופי שחזרת אלינו מאלה סיפורים ומוכנה לתת ולא רק לקחת כמו הקופה בסיפור שלך.

 

[NAVVAN1]

ספורי קופים זה שמחה

פעם מוכר כובעים נרדם מתחת לעץ, והוא בדרכו לעיר הגדולה, למכור את כובעיו, בזמו שנרדם,להקת קופים אשר חיה על העץ, ירדה וגנבה את כל הכובעים אשר היו איתו, כשהתעורר ראה על העץ עשרות קופים מקפצים, וכולם חובשים כובעים. הוא צעק, קילל, בקש, התחנן, אך הקופים רק חיקו אותו בהעוויות של להג,לעג, וצחוק, לאחר זמן רב, במר יאושו (איזו עברית יפה) הוא השליך את כובעו בחמת זעם, לקרקע, ואז,כל הקופים, גם הם, השליכו את הכובעים לקרקע. מוכר הכובעים אסף את הכובעים, והלך למכור אותם בעיר הגדולה. הסיפור הזה היה אהוב עליו והוא סיפר אותו חזור ושוב לבניו. יום אחד אחרי הרבה שנים, בנו של הכובען, אשר הלך בדרכי אביו , וגם הוא ייצר כובעים, הלך למכור כובעים בעיר הגדולה. גם הוא כאביו נרדם מתחת לעץ, וכשהתעורר ראה להקת קופים, יושבת על העץ , ולראשי כולם, ,,,, ניחשתם, הכובעים, והקופים צוחקים, מקפצים, בסבבה. הבן לא נבהל, זכר את סיפור אביו, והשליך את כובעו לקרקע, (יעני בזעם). כל הקופים אשר על העץ, התפוצצו מצחוק, אף אחד לא השליך את כובעו, מהעץ ירד קוף צעיר, חמוד, ואמר " גם אנחנו הקשבנו לסיפור שסיפר אבא שלנו"

 

[אילן עינברי]

אבולוציה../images/Emo94.gif

 

[NAVVAN1]

אהלן אילן, קנית מכונית יפה בשבת

שמת בבגאז, סבונים של סבתא ג'מילה?

 

[אילן עינברי]

../images/Emo115.gifדווקא רצינו אבל

הבן הקטן אמר שהסבונים מסריחים והטיל ווטו על הקניה למען האמת היה שם קמת יותר מידי ריחני כשאני חושב על כך נחמד לדעת שיש עוד ישראלים שלא רק מטיילים בחו"ל

 

[love lev]

מצחיק. אהבתי.

 

[שחרזדה האחת]

סיפור הקופים

לכל אלה שמספרים לילדים. אפשר לעשות יוםי של הפעלה עם הסיפור הזה. לפורים, לקייץ ולחורף, כל פעם עם כובעים אחרים. אפשר להוסיף לזה יצירה עם עשיית כובעים.

 

[יהודה עצבה]

"הפחד הורג"

אביא עוד סיפור עם אתיופי הקשור לדבש. שם הסיפור: הפחד הורג. הסיפור נרשם על פי הזיכרון כפי ששמעתי מפי המספרת אבבה מהרי מאשקלון. פעם שני חברים טובים הלכו לרדות דבש. חיפשו חלת דבש וגילו אותה במרומי העץ. אחד מהם טיפס במעלה הגזע בזריזות רבה והגיע אל חלת הדבש. וככה היה מכניס את ידו רודה גושי דבש ומשליך אותם לזרועות חברו שהיה למטה. פתאום הבחין החבר שהיה למטה בנחש ארסי שהתחיל לזחול על גזע העץ ואט אט עלה במעלה הגזע ונכנס לא פחות ולא יותר ממש לתוך חלת הדבש. והנה החבר למעלה מכניס את היד לחלת הדבש ופתאום חש בעקיצה עזה. אבל הוא המשיך לרדות את הדבש ובסופו של דבר ירד ושני החברים המשיכו בעיסוקיהם כרגיל. לאחר כשנה נפגשו שניהם באיזו מסיבה ואז החבר שהיה למטה פנה לחבר ושאל – אתה זוכר שלפני שנה בערך הלכנו יחד לאותו עץ לרדות דבש? -ודאי שאני זוכר, השיב חברו – היה דבש טעים כל כך שעד היום אני חש בטעמו. -ואתה זוכר שאולי במקרה עקץ אותך משהו? -אה, כן השיב חברו, זו הייתה באמת עקיצה שכאבה, בטח זה היה דבור גדול. -לא, זה לא היה דבור, זה היה נחש. -מה? נדהם זה שהיה למעלה על העץ ובו ברגע התמוטט ומת. כאן סיים המספר את הסיפור וחתם בשתי מילים "הפחד הורג". ברבים מסיפורי העם האתיופים מביא המספר את מוסר ההשכל של הסיפור וגם כאן מציע המספר לא לתת לפחד להשתלט עלינו. כי המחשבות המביאות עימן פחד ממשהו, מסוכנות יותר מהעניין עצמו.

 

[love lev]

כמה נכון../images/Emo45.gif

 

[הפלחית]

אין מה לפחד, חוץ מהפחד עצמו.

 

[NAVVAN1]

"הפחד הורג"

סיפור עם אינדונזי כל שנה, כולרה ביקרה בעיר הקדושה "מכה" עם החברים שלה, מוות, ופחד. שנה אחת, הפחד הגיע לעיר הקדושה לפני המוות והכולרה. השומר הזקן שעל השער ולא הכיר את הפחד נתן לה להיכנס בשערי העיר. כולרה ומוות הגיעו לשער העיר, מאוחר יותר, ואותם השומר הכיר. השומר הזקן צעק,"כולרה, כמה אנשים תיקחי איתך השנה?" "לא יותר מ- 500 אנשים," ענתה כולרה. "ואתה מוות, כמה אתה תיקח?" שאל השומר הזקן את ה"מוות". "כרגיל, רק את מה שכולרה תיתן לי," ענה המוות. שבועות מאוחר יותר, כולרה ומוות, חזרו שוב, ועמדו לפני שומר השער הזקן. "פתח את השער." ביקשו "כמה קורבנות לקחת?" שאל השומר את כולרה "רק 499 קורבנות" אמרה כולרה. "ואתה מוות, כמה קורבנות אתה לקחת?" שאל השומר את המוות. "יותר מ 1000 קורבנות" השיב המוות. "אבל הבטחת שתקח רק את הקורבנות שכולרה תגיש לך" בכה שומר השער הזקן. ""כן" השיב המוות הצער, "רוב הקורבנות מתו מהפחד שחדר לעיר לפנינו, עכשיו אתה יודע שהפחד גורם ליותר קורבנות, נזק, ורוע, מאשר הכולרה.

 

[יונה כחולה]

פלחית יקרה, מצורפות

כמה אימרות אתיופיות , ביבליוגרפיה וסיפורון: פעם ישבו שני בני כפר תחת העץ. פנה האחד לחברו, תינה את צרותיו וביקשו כי ילווה לו סכום כסף. החבר נאות להלוותו סכום לחודש ימים. כתום החודש בא המלווה ללווה ודרש את כספו בחזרה, אולם זה התכחש לכל סיפור ההלוואה. פנה המלווה לשופט וביקש צדק. קרא השופט ללווה ושאלו אם לווה כסף. הכחיש הלווה את הדבר. שאל השופט את המלווה:"יש לך עדים ?" "לא" ענה המלווה. "והיכן היה הדבר ?" שאל השופט. ענה המלווה: "תחת העץ הגדול." . אמר השופט : "צא, אם- כן והבא לי ענף מן העץ- אולי יעיד הענף לטובתך. " יצא המלווה לדרכו והשופט והלווה יושבים ומחכים. עבר זמן מה והשופט התבונן בשמש המנמיכה. " אינני מבין מה מעכב אותו,"פרץ הלווה " העץ אינו רחוק כל-כך. " בדיוק באותו רגע הופיע המלווה. "אהה !" אמר השופט אל הלווה. " אם ידוע לך מקומו של אותו העץ- הרי וודאי ישבת תחתיו עם המלווה ולקחת את כספו. " נפל הלווה הנדהם מחוכמת השופט על ברכיו והודה בטעותו- השיב את הכסף ואף הוסיף ריבית נאה כקנס.