מי יכול לעזור ?

[arana1]

אין ספק שהבעייה האוטיסטית מתחילה ומסתיימת ב"נראות"

 

[נתנאל 123456]

לראות ולקלוט הכול במוח ואז להסתבך עם המידע.

אני מאוד ויזאולי יותר מילולי בגלל זה ציירתי והבעתי את הרגשות בציור. אני נהנה מתמנות יותר מילים.
אני אוהב תמונות מצחיקות או מפרעות וסרטים חביבים עלי מאוד במיוחד מציורים ומוזרים ומבולטים אנימה
שולט. אני חושב שאוטיסטים מאוד ויזאולים וזה יכול להשתלב גם במילוליות מה דעתך? וזיאליות= מילילות
בהסופו של דבר? גם אם לא כלפי חוץ? אלה שפה פנימית עשירה?

 

[arana1]

נראות לא קשורה לנטיה לוויזואליות דווקא

למרות שהרבה אוטיסטים באמת חושבים ב"תמונות"
אבל מי שחושב בתמונות ואינו נראה זה לא בגלל שהוא וויזואלי אלא בגלל שמניעיו ונוכחותו ודחפיו וצרכיו מבטאים איזה שהוא קשר לא שגור בין תמונות ומילים
למשל
הקשר הסמוי לסביבה הוא קשר בין הוויזואלי למילולי שאצל אוטיסטים הוא לרוב הרבה יותר חי וחיוני מהממוצע הנ"ט

 

[נתנאל 123456]

אני רואה מילים כתמונות או מילים כצבעים.

ואז כמו שאמרתי לך יש לי תזרים בראששל מילים כדאי לכתוב שיר/ פרוזה או שיש לי משמעות רחבה למילים.
טענו שאחד השירים שלי בסגנון איגון כמו קרול אם אתה מכיר אותו מאליסה מארץ הפלאות. אז אמרתי שאני
יש לי משמעות למילים. וזה כמו מוצפן צריך להבין תפירוש שלי למילים ואת הפירוש הרגיל ולנסות לנתח מילה
מילה ואיך היא מתחברת, מה דעתך על זה?

 

[arana1]

תקרא את זה, זה נוגע בנושא במידה שטחית אבל מעניינת

http://www.haaretz.co.il/captain/net/1.2676712

עקרונית, לאדם שמתמודד עם כמויות אינסופיות של מידע, אין ברירה אלא להתמיר אותו לתמונה שמאפשרת יצוג מיידי של מה שאחרת דורש זמן עיבוד אין סופי
אצל אוטיסטים זה קורה כל הזמן, באופן טבעי הם מייצרים יצוגים וויזואלים של big data על מנת להימנע מהצפה ולעשות קצת הגיון מהסביבה
מעניין שזה בדיוק השלב שבו גם העולם הטכני מדעי חברתי ובכלל מתחיל להתמודד בדיוק עם אותה בעייה ובדיוק בצורה מאוד דומה

אלא מה
האוטיסט, בניגוד למהנדס או לטכנאי, זקוק לתנועה שתבטא את התחושה ותיישב את המתח שהתמונה יוצרת מהמידע
הוא חי את התמונה
הוא לא מהנדס שמציג נתונים לשם קבלת החלטות
ואז הוא נתקל כל הזמן בסביבה שאוסרת על התנועה הזאת, מדכאה אותה, לא מבינה אותה, כי היא לא מתמודדת עם סוג כזה של הצפות מידע הנובעות מהפתיחות האין סופית שקיום אוטיסטי מבטא

זו הבעייה
שעל אוטיסטים התהליך של עיבוד המידע למשמעות נאסר מטעמים פסוודו רפואים
נסיונותיו למשמע את העולם נתפסים כתסמיני לקות
כמה שמפריע ויפריע לו להשתלב בחברה
בעייה
קשה מאוד

 

[נתנאל 123456]

נשמע מעניין.

אכן יש לי הרבה גירוים והרבה מידע. אני באופן אישי קורא כמיות של חומר עם מילולי עם ויזאולי ואז אני עושה מין פעולה.
שאני יכול לשלוף אבל לא באופן רגיל אלה זה כמו פלאש אני רואה את זה. כלומר אני לא באמת יכול לשבת ולקורא את כל
הספר בעל פה. אני יכול אולי אבל אם תדבר על נושא כזה או שזה יזכיר לי אז אני ישר יפלוט כמיות שלך מידע עצומות גם
של עמודים 40-50 עמודים ויותר בעל פה -ואנשים מתלהבים, הם מבקשים ממני לעשות את זה סתם. אבל זה קשה לי
כאלו יש טריגר

שמוביל אותי לזה. מין הארה. אותו שדבר תחושות/ רגשות/שיחות גם מהילדות זה מדהים אנשים שאני זוכר טובי.
ותר מהר איך הם התלבשו, ואז שהם רואים שאני צוד' הם המומים, הרבה מתלהבים מהזיכרון" הצילומי" שלי. אבל את
האמת אני פשוט חיי את השה לכן שאני פוגש במשפט שפגתי בו בעבר אני זוכר כי הוא כמו חבר שראית, אתה מבין
אותי?

ברגע שאני רואה משפט/תמונה הם חלק ממני בלתי נפרד.. לכן גם אם אני לא יודע לשלוף באותו רגע, שאני אקרא
-את הטקסט/ הרצאה זה היה מוכר לי. גם מלפני שנים ,כלומר כל מה שראיתי אני יזכור לתמיד גם אם אני לא ממיר
את זה כמו מהנדס לנתונים טכנים יבשים. ואז אני כמו שאתה אומר נלחם עם זה אמיתי או לא. בזמן שאיזו אנטליקטואול
נטי ממוצע זוכר ארת כמסמך כק'טע אנטל'קטאולי שקרא אותו הרבה ולא כדבר חיי, אני מאמין שאתה מבין אותי לגמרי.
לצערי אני לא מילולי כמוך ולא יודע להסביר את זה יפה כמוך. אבל אני משתדל.

 

[schlomitsmile]

זה מזכיר לי
את תפילתו האילמת של טומי באופרת הרוק של המי

וגם כאן יש איזשהו עניין של הרס עצמי
כי כשגיטריסט מרסק את הגיטרה שלו
(כמו שטאונסנד נהג לעשות) זה מרגיש לי סוג של הרס עצמי.

 

[arana1]

או שזה ביטוי של יאוש על חוסר יכולתו של הכלי להכיל את כל הקול

הבן אדם מנפץ את הכלי בתסכול כי הוא לא מצליח לבטא את סערת רגשותיו דרכו

 

[נתנאל 123456]

זה קורה לי שאני לא יודע להביע את עצמי - במילים.

ומסתכלים לעלי ולא מבינים אני מתחיל להתפרע. הרבה פעמים שאני לא מצליח במשהוא אני כמו ילד צועק/מקלל /ומכה.
גם את עצמי וגם אחרים. צוחקים עלי בגלל זה כי אומרים שאני " ילד קטן וטיפש" שלא יודע להתמודד גם המטפלת כעסה עלי.
ואמרה שזסה לא כך, שלא צריכים לסבול אותי. אבל אני השתפרתי קצת.

 

[schlomitsmile]

יתכן, וזה לא "או" בעיניי
יתכן שהבנאדם מתוסכל ומיואש מחוסר יכלתו להביע את סערת רגשותיו,
לעשות את הסיפור שלו תקשורתי כמו שדעה עכורה קראה לזה,
ואפילו ההמשך שלו-הגיטרה לא פותר את זה, ואז בא המעגל הזה של הכאב וההתפרצויות.

 

[דעה עכורה]

זה מדבר אלי, ומעניין אותי מאוד ללמוד יחס בין "כלי" ו"קול"

אני מזהה אצלי "כלי" שהוא גם מטמיע פנימה, וגם ביטויי
בהטמעה, אני כאילו "אוכלת" שפה של אחרים, סמלים שלהם שמתבטאים בשפה מילולית וגם בשפה גופנית (וקושרים בין השניים).
אני מטמיעה משהו מהגוף-שפה שלהם בגוף שלי - מה שעשה בנשמה הגופנית שלי שיחה, ועזר בהיותו חלק מה-סיפור (חלק מסיפור הסיפורים שמרכיב אותי)
זה כלי או מיכל שהוא נגזרת מערכות יחסים עם כלים אחרים. אני גם חייבת להיפרד מאלו שהייתי איתם בשיחה (לפעמים יש לי תחושה של דחייה, שהשפה המשותפת חייבת להסתיים, כדי שאוולד ממנה לשפה עצמאית שלי), אבל ייתכן מפגש משותף על בסיס נושא או זווית שונה.
אותו כלי הוא גם ביטויי, כי השפה שאני משתמשת בה היא נגזרת של כל השפות שהטמעתי, והיא משמשת לפעמים כמו "מדיום", להגיע דרך "כל השפות", אל נקודות השקה פרטיות, כדי למצוא דרך ההשקה תחומים זרים.
במקרה כזה, הכלי לא יכול ולא צריך להכיל את כל הקול (עד כמה שזה מתסכל), אבל לכן הוא מאוד זקוק לאפשרות של תקשורת (מסוג זה).
אם אני אוטמת את הביטוי שלי כי הוא מאיים (כביכול) להרוס אותי או את האחרים, אני כלואה בכלא של סבל נצחי מעגלי
ההמשך-גיטרה, למשל, בעיני, אולי יש גם משהו חיוני בכך שהוא נהרס, כי הוא פותח אפשרות ליצור מחדש למרות התסכול, אם התסכול נסבל (לכדי המשך יצירה)

 

[arana1]

נדמה לי שמפגשי גוף-שפה זה גם הקטע שלי

חושב שכאילו פרדוקסלית אז דווקא בגלל זה ההיבט של חוסר סנכרון לכאורה, שבירת קצב, שינוי כיוון, פתאומי או הדרגתי, נסיגה... והדרך שכל הדברים האלה, ואחרים, בעצם קושרים לי זהות, לא רק שאינו מטריד אותי אלא אפילו חיוני לי

בגלל זה התפישה הנורמטיבית-מקצועית של הרמוניה ככישורי שפה וחברה היא קיטש שנורא מגעיל אותי
יותר מזה
כמו שאמרו חכמים ממני קיטש זה מוות

אולי מה שאנחנו מחפשים זו שפה בין שפתית, שפת השפתות, ובשפה כזאת כל העניין של הכלה, של התואם בין כלי לקול, בין פרט לקבוצה, בין תבנית לתוכן, מקבל בלווא הכי משמעות שונה מזאת הנכפית היום כשפה ודרכי פעולה ותגובה דרכה ואליה
כאילו הבעייה אינה תואם כמותי אלא סוג המשחק בין הקול והכלי, שמותר ויכול שיגלוש וילך לאיבוד ויתרסק ויאבד את הקצב ודווקא דרך הצורה שבה הוא חורג משהו מנשמתו של האדם מצליח להימלט מהכל כך חונק בצפוי ובמצופה ממנו

אפשר לראות את זה די בקלות בדרך שבה המוזיקה התפתחה
מהפומפוזיות הנפוחה,הטקסית והנרקסיסטית של הקלאסיקה לכזאת שקורעת בדיוק את אותו חלל שבה התזמורת מנגנת לצווחות ועיוותים ונהמות וצרימות ורעשים ושבירות קצב מפתיעות
לנו, לפחות לי, זה כבר נשמע מלודי להפליא, אפילו לפחות כבר צפוי מדי
אבל אני בטוח שאם מישהו מהמאה ה16 היה שומע משהו מהמוזיקה האלטרנטיבית, ואפילו הלא אלטרנטיבית של היום, הוא היה בטוח שהמין האנושי איבד את עצמו לדעת והשתגע

מבחינתי הנ"ט תקועים בימי הביניים, חוויית השפה הנוקשה שלהם לא מאפשרת שום נזילה, לא גופנית ולא שפתית, כנופיות של מטפלות תקשורתיות עושות מעשה דאע"ש בילדים וחותכות להם את הצוואר בגלל שהם לא מדברים נכון, בהגיה המתאימה, בהקשר הנכון, בצורה המתאימה...
המתאימה למה ? מהו ההקשר הנכון ? למה הקשר כזה נכון ואחר לא ? למה אינטונציה, שמגלמת מרחק בין השאר, מסויימת מתאימה והאחרת לא ?
את זה אף אחד לא שואל למרות שמטפל תקשורתי אמיתי, אם היה כזה, ואין, חייב לשאול בדיוק את השאלות האלה

אבל זה לא קורה כי גם ההורים מבקשים שדבר ראשון יחזירו את הילד שנפל מפס היצור למכונה שפולטת פוצים רצחניים וחסרי אהבה כדי שיוכל להשתלב בחברה
והם משלמים על זה המון
וזה כמעט הדבר היחיד שמדבר