זה וויכוח נורא קשה מבחינתי
א. כי אני לא יכולה להעלות טענות משמעותיות לגבי הדרסאג' והקפיצות בגלל שאין לי נסיון לא בזה ולא בזה ב. כי אני לא מתכוונת "להשמיץ" את הצד השני כשברור לי שברכיבה וסוסים הייתי נהנת מכל פעילות שקשורה אליהם ובכלל זה אם לא היה קיים ריינינג שאותו אני אוהבת מאוד כמו שהוא הייתי ייתכן מאוד ובוחרת דרסאג' ויש בו לפי דעתי הרבה קסם ג. כי אני אוהבת ווסטרן ואוהבת ריינינג ואוהבת את כל מה שקשור לרכיבה וליצירת קשר עם הסוס באשר הוא... אבל מכורה לריינינג זאת הרגשה מדהימה לפי דעתי ד. כי אני אוהבת את המקצוענות ואת הרכיבה באשר היא- תהיה היא בריינינג בפלז'ר או בנעיצת רומח מה באמת יותר טוב? חיכיתי לטיעונים של הורסמן וחוץ מאשר טיעונים שחיממו את כל הפורום לא באמת קיבלתי תשובה משמעותית מבחינתי, אני מרגישה שזה היו טיעונים מיותרים ומחממים, ואף אחד מהם לא היה קונקרטי, אבל איך באמת מכריעים בוויכוח כזה? אי אפשר באמת להכריע... אני יודעת שבהרבה דברים אפשר להיות צודקים ולעוות את המציאות, זה נכון שהרבה רוכבים טובים בריינינג למדו מהדרסאג' למשל (תרגילים, ישיבה, חיבור עם הסוס), אבל אני לחלוטין מעודדת, למה לא בעצם? כל מה שמקדם למטרה טובה של ליצור קשר טוב עם הסוס ולקבל דברים מופלאים ממנו בחזרה, מה זה משנה איזה אוכף יש עליו בסוף? זה נכון שיש רוכבים שמנים שיושבים על אוטומטים ומנצחים, אבל סוס לא נולד באוטומט, הוא נוצר מאיך שיוצרים אותו, שזה בהחלט תהליך שלא כל אחד ואפילו לא כל מאמן יכול לעשות. זה נכון שסוסי ריינינג מתקדמים מהר ומגיעים מהר לתוצאות אבל זה לחלוטין לא שיא יכולתם בגיל 4 או אפילו 5 ורובם באמת טובים רק בגיל 6+, וזה מלמד רק על שיטות החינוך לפי דעתי שלמרות שעברו והתקדמו רבות עדיין נמצאות בהתפתחות רבה, ואם פליפרית ציינה שהיא ראתה מקצים משנות ה70 שבהם סלייד טוב היה סלייד שמושכים לסוס בפה עד שהוא עומד על 2 למעשה! ככה שדברים אכן מתקדמים ומשתפרים כל הזמן. לא יכולה לקרוא לזה מקדונלדס אחרי שפגשתי אנשים מדהימים שעוסקים בתחום ומאחוריהם כ"כ הרבה שנים והורסמנשיפ שזה פשוט לא יאמן...