מי אמר טור ולא קיבל? ראיון עם מאיה קופרמן
במסגרת הטור הנסיוני שלי, אני מביאה ראיון עם המשוררת מאיה קופרמן שנערך בפורום "שירה ופרוזה סדנא לכתיבה" על ידי קסנדרה ואושר על ידה ועל ידי מאיה להביאו לכאן, לפורם שלנו. מאיה קופרמן, ילידת 1982, בוגרת מתא"ן (מפעל תרבות ואמנות לנוער) לכתיבת שירה ופרוזה וכיתת השירה של הליקון ומשכנות שאננים. בגיל 16 ראה אור שירה הראשון. מאז התפרסמו שירים בכתבי עת שונים ובבמות ספרותיות נוספות. לפני שנתיים גילה את מאיה קופרמן המשוררת, העורך והסופר יצחק לאור, והציב אותה במרכז גליון הבכורה של כתב העת "מטעם". כעת יוצא ספר הביכורים של מאיה קופרמן, זוכת פרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכה, ופרס השירה של קרן תרבות חיפה. ספר הביכורים של המשוררת ראה אור בסדרת "ריתמוס" לשירה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אִם אֵינֵךְ אִמִּי וְגַם אֵינֵךְ אֲהוּבָתִי, מִי אַתְּ ? רַק זֹאת אֲנִי יוֹדַעַת – הַשָּׁמַיִם נֶחְצִים לִשְׁנַיִם (תָּמִיד לִשְׁנַיִם, לֹא יוֹתֵר): אֵלֶּה שֶׁלִּפְנֵי בּוֹאֵךְ, וְאֵלֶּה שֶׁאַחֲרֵי לֶכְתֵּךְ. מתוך הפואמה "שפת אם" "הפואמה "שפת אם" מורכבת מ-52 שירים שכתובים בדם אצבעותיה ועוסקים במושג המשפחה כפי שהיא רואה אותה". אמר יצחק לאור, "רדיקליות מדברת על פירוק קונספציות, על אי קבלה על שום דבר ממה שנדרש מאיתנו כקדוש ועל בדיקת הגבולות". בנוסף לפואמה, מופיעים בספרה עוד 32 שירים. שאלה: מאיה קופרמן מי את ? תשובה: אני בת 25, בוגרת תואר ראשון של אוניברסיטת תל אביב בחוג ללימודי נשים ומגדר ולימודי ספרות. גרה בתל אביב, עובדת בבית חולים בתור עוזרת אישית לכירורג בכיר. שאלה: בשירך "הכחשה" את מסיימת "אני באה ממשפחה טובה" האם חיית בהכחשה בקשר להיותך שייכת לקהילה ההומוסקסואלית? האם חששת שזה יהווה מכשול בהתקדמותך. תשובה: למזלי לא נאלצתי אף פעם להסתיר את מי שאני, לא בפני עצמי ולא בפני העולם. מעולם לא חשבתי במושגים של "מכשולים" שזה יכול להציב בפני, משום שלחיות בסתירה או בסוד עם מי שאני, מעולם לא באמת הייתה אופציה עבורי. חשוב לי להגיד שזה ממש לא מובן מאליו להיוולד למציאות כזו, ואני אסירת תודה לכל אותם פעילים ופעילות בקהילה שנלחמו שנים ארוכות וסללו את הדרך בשביל שנערים ונערות כיום יוכלו לצאת מהארון בקלות, ויותר מזה: שלא יצטרכו כלל להכנס לארון הזה מלכתחילה. שאלה: בספרך שפת אם, העיסוק בפחדים, במוות חוזר על עצמו. תשובה: כן, אני חושבת שזה מובן מאליו. אלה הנושאים שהעסיקו אותי מאוד בזמן כתיבת הספר. הדרך שלי לתרגם את הדברים שמעסיקים אותי ולעבד אותם, זה בכתיבה שלהם. שאלה: מאיה, האם אפשר לייחס את הרדיקליות בשירייך בספר האחרון "שפת אם" לעמדת כוח של כתיבה נשית ? האם לדעתך קיימת כתיבה נשית ? תשובה: השאלה הזו תמיד מקוממת אותי: מעולם לא נשאל אף משורר או סופר האם כתיבתו היא כתיבה "גברית", בעוד שיצירות של נשים קל מאוד לתייג תחת כתיבה נשית. מטריד אותי המקום המנכס שעושה את זה בכזו קלות, ואני שואלת את עצמי אלו מטרות זה בדיוק משרת. אני לא חושבת שקיימת כתיבה נשית או כתיבה גברית. אני חושבת שיש כתיבה, יש יצירה, יש שירה, שכותבים משוררים ומשוררות, סופרים וסופרות. שאלה: שירך "התנצלות" הוא שיר שאני מוצאת בו הרבה מעבר למובן מאליו, במיוחד השורה: "כדי לכתוב שירים דרושה צרחה אחת פחות." אשמח אם תתייחסי לשורה הזו, לדעתי יש בה כדי להאיר דרכם של כותבים צעירים (ולאו דווקא בגיל). אַל תִּכְעֲסִי, אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לִכְתֹּב עָלַיִךְ שִׁיר. סוֹנֶט לֹא בָּא בְּחֶשְׁבּוֹן. הַיְקוּ דּוֹרֵשׁ רִכּוּז. אַל תִּכְעֲסִי, הַשָׁעָה שְׁתַּיִם וּשְׁלֹשִׁים לִפְנוֹת בֹּקֶר, הַיָּרֵחַ כְּבָר חָדַל, שֶׁמֶשׁ נִשְׁכְּבָה עַל צִדָּהּ הַיְמָנִי וְכוֹכָבִים מִסְתַּתְּרִים תַּחַת עֶלְבּוֹנָם. יוֹם חָדָש לֹא בָּא בְּחֶשְׁבּוֹן. אוֹר דּוֹרֵשׁ מִסְתּוֹר. אַתְּ לֹא בָּאָה בְּחֶשְׁבּוֹן עַכְשָׁו. אֲנִי עֲיֵפָה מִדַּי. כְּדֵי לִכְתֹּב שִׁירִים דְּרוּשָׁה צְרָחָה אַחַת פָּחוֹת. אַל תִּכְעֲסִי. תשובה: השורה הספציפית הזו נכתבה מזמן, כשרק התחלתי לכתוב שירים. אם אני זוכרת נכון, כוונתי היתה ששירה ובכלל מעשה היצירה לא יכולים להתבצע ב"זמן אמת". אני לא יכולה לכתוב דבר כשאני נסערת מאוד. אני צריכה הרבה מאוד זמן כדי לעבד חוויות, ורק כשהן מעובדות הן יכולות להכתב. אני חושבת שהעיבוד הסופי נעשה בכתיבה, שמטבעה גם מנציחה ומסיימת תהליך של פרידה מהאובייקט עליו כותבים, או מהחוויה.
במסגרת הטור הנסיוני שלי, אני מביאה ראיון עם המשוררת מאיה קופרמן שנערך בפורום "שירה ופרוזה סדנא לכתיבה" על ידי קסנדרה ואושר על ידה ועל ידי מאיה להביאו לכאן, לפורם שלנו. מאיה קופרמן, ילידת 1982, בוגרת מתא"ן (מפעל תרבות ואמנות לנוער) לכתיבת שירה ופרוזה וכיתת השירה של הליקון ומשכנות שאננים. בגיל 16 ראה אור שירה הראשון. מאז התפרסמו שירים בכתבי עת שונים ובבמות ספרותיות נוספות. לפני שנתיים גילה את מאיה קופרמן המשוררת, העורך והסופר יצחק לאור, והציב אותה במרכז גליון הבכורה של כתב העת "מטעם". כעת יוצא ספר הביכורים של מאיה קופרמן, זוכת פרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכה, ופרס השירה של קרן תרבות חיפה. ספר הביכורים של המשוררת ראה אור בסדרת "ריתמוס" לשירה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אִם אֵינֵךְ אִמִּי וְגַם אֵינֵךְ אֲהוּבָתִי, מִי אַתְּ ? רַק זֹאת אֲנִי יוֹדַעַת – הַשָּׁמַיִם נֶחְצִים לִשְׁנַיִם (תָּמִיד לִשְׁנַיִם, לֹא יוֹתֵר): אֵלֶּה שֶׁלִּפְנֵי בּוֹאֵךְ, וְאֵלֶּה שֶׁאַחֲרֵי לֶכְתֵּךְ. מתוך הפואמה "שפת אם" "הפואמה "שפת אם" מורכבת מ-52 שירים שכתובים בדם אצבעותיה ועוסקים במושג המשפחה כפי שהיא רואה אותה". אמר יצחק לאור, "רדיקליות מדברת על פירוק קונספציות, על אי קבלה על שום דבר ממה שנדרש מאיתנו כקדוש ועל בדיקת הגבולות". בנוסף לפואמה, מופיעים בספרה עוד 32 שירים. שאלה: מאיה קופרמן מי את ? תשובה: אני בת 25, בוגרת תואר ראשון של אוניברסיטת תל אביב בחוג ללימודי נשים ומגדר ולימודי ספרות. גרה בתל אביב, עובדת בבית חולים בתור עוזרת אישית לכירורג בכיר. שאלה: בשירך "הכחשה" את מסיימת "אני באה ממשפחה טובה" האם חיית בהכחשה בקשר להיותך שייכת לקהילה ההומוסקסואלית? האם חששת שזה יהווה מכשול בהתקדמותך. תשובה: למזלי לא נאלצתי אף פעם להסתיר את מי שאני, לא בפני עצמי ולא בפני העולם. מעולם לא חשבתי במושגים של "מכשולים" שזה יכול להציב בפני, משום שלחיות בסתירה או בסוד עם מי שאני, מעולם לא באמת הייתה אופציה עבורי. חשוב לי להגיד שזה ממש לא מובן מאליו להיוולד למציאות כזו, ואני אסירת תודה לכל אותם פעילים ופעילות בקהילה שנלחמו שנים ארוכות וסללו את הדרך בשביל שנערים ונערות כיום יוכלו לצאת מהארון בקלות, ויותר מזה: שלא יצטרכו כלל להכנס לארון הזה מלכתחילה. שאלה: בספרך שפת אם, העיסוק בפחדים, במוות חוזר על עצמו. תשובה: כן, אני חושבת שזה מובן מאליו. אלה הנושאים שהעסיקו אותי מאוד בזמן כתיבת הספר. הדרך שלי לתרגם את הדברים שמעסיקים אותי ולעבד אותם, זה בכתיבה שלהם. שאלה: מאיה, האם אפשר לייחס את הרדיקליות בשירייך בספר האחרון "שפת אם" לעמדת כוח של כתיבה נשית ? האם לדעתך קיימת כתיבה נשית ? תשובה: השאלה הזו תמיד מקוממת אותי: מעולם לא נשאל אף משורר או סופר האם כתיבתו היא כתיבה "גברית", בעוד שיצירות של נשים קל מאוד לתייג תחת כתיבה נשית. מטריד אותי המקום המנכס שעושה את זה בכזו קלות, ואני שואלת את עצמי אלו מטרות זה בדיוק משרת. אני לא חושבת שקיימת כתיבה נשית או כתיבה גברית. אני חושבת שיש כתיבה, יש יצירה, יש שירה, שכותבים משוררים ומשוררות, סופרים וסופרות. שאלה: שירך "התנצלות" הוא שיר שאני מוצאת בו הרבה מעבר למובן מאליו, במיוחד השורה: "כדי לכתוב שירים דרושה צרחה אחת פחות." אשמח אם תתייחסי לשורה הזו, לדעתי יש בה כדי להאיר דרכם של כותבים צעירים (ולאו דווקא בגיל). אַל תִּכְעֲסִי, אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לִכְתֹּב עָלַיִךְ שִׁיר. סוֹנֶט לֹא בָּא בְּחֶשְׁבּוֹן. הַיְקוּ דּוֹרֵשׁ רִכּוּז. אַל תִּכְעֲסִי, הַשָׁעָה שְׁתַּיִם וּשְׁלֹשִׁים לִפְנוֹת בֹּקֶר, הַיָּרֵחַ כְּבָר חָדַל, שֶׁמֶשׁ נִשְׁכְּבָה עַל צִדָּהּ הַיְמָנִי וְכוֹכָבִים מִסְתַּתְּרִים תַּחַת עֶלְבּוֹנָם. יוֹם חָדָש לֹא בָּא בְּחֶשְׁבּוֹן. אוֹר דּוֹרֵשׁ מִסְתּוֹר. אַתְּ לֹא בָּאָה בְּחֶשְׁבּוֹן עַכְשָׁו. אֲנִי עֲיֵפָה מִדַּי. כְּדֵי לִכְתֹּב שִׁירִים דְּרוּשָׁה צְרָחָה אַחַת פָּחוֹת. אַל תִּכְעֲסִי. תשובה: השורה הספציפית הזו נכתבה מזמן, כשרק התחלתי לכתוב שירים. אם אני זוכרת נכון, כוונתי היתה ששירה ובכלל מעשה היצירה לא יכולים להתבצע ב"זמן אמת". אני לא יכולה לכתוב דבר כשאני נסערת מאוד. אני צריכה הרבה מאוד זמן כדי לעבד חוויות, ורק כשהן מעובדות הן יכולות להכתב. אני חושבת שהעיבוד הסופי נעשה בכתיבה, שמטבעה גם מנציחה ומסיימת תהליך של פרידה מהאובייקט עליו כותבים, או מהחוויה.
