מי אמר טור ולא קיבל? ראיון עם מאיה קופרמן

מורן א

New member
מי אמר טור ולא קיבל? ראיון עם מאיה קופרמן

במסגרת הטור הנסיוני שלי, אני מביאה ראיון עם המשוררת מאיה קופרמן שנערך בפורום "שירה ופרוזה סדנא לכתיבה" על ידי קסנדרה ואושר על ידה ועל ידי מאיה להביאו לכאן, לפורם שלנו. מאיה קופרמן, ילידת 1982, בוגרת מתא"ן (מפעל תרבות ואמנות לנוער) לכתיבת שירה ופרוזה וכיתת השירה של הליקון ומשכנות שאננים. בגיל 16 ראה אור שירה הראשון. מאז התפרסמו שירים בכתבי עת שונים ובבמות ספרותיות נוספות. לפני שנתיים גילה את מאיה קופרמן המשוררת, העורך והסופר יצחק לאור, והציב אותה במרכז גליון הבכורה של כתב העת "מטעם". כעת יוצא ספר הביכורים של מאיה קופרמן, זוכת פרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכה, ופרס השירה של קרן תרבות חיפה. ספר הביכורים של המשוררת ראה אור בסדרת "ריתמוס" לשירה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אִם אֵינֵךְ אִמִּי וְגַם אֵינֵךְ אֲהוּבָתִי, מִי אַתְּ ? רַק זֹאת אֲנִי יוֹדַעַת – הַשָּׁמַיִם נֶחְצִים לִשְׁנַיִם (תָּמִיד לִשְׁנַיִם, לֹא יוֹתֵר): אֵלֶּה שֶׁלִּפְנֵי בּוֹאֵךְ, וְאֵלֶּה שֶׁאַחֲרֵי לֶכְתֵּךְ. מתוך הפואמה "שפת אם" "הפואמה "שפת אם" מורכבת מ-52 שירים שכתובים בדם אצבעותיה ועוסקים במושג המשפחה כפי שהיא רואה אותה". אמר יצחק לאור, "רדיקליות מדברת על פירוק קונספציות, על אי קבלה על שום דבר ממה שנדרש מאיתנו כקדוש ועל בדיקת הגבולות". בנוסף לפואמה, מופיעים בספרה עוד 32 שירים. שאלה: מאיה קופרמן מי את ? תשובה: אני בת 25, בוגרת תואר ראשון של אוניברסיטת תל אביב בחוג ללימודי נשים ומגדר ולימודי ספרות. גרה בתל אביב, עובדת בבית חולים בתור עוזרת אישית לכירורג בכיר. שאלה: בשירך "הכחשה" את מסיימת "אני באה ממשפחה טובה" האם חיית בהכחשה בקשר להיותך שייכת לקהילה ההומוסקסואלית? האם חששת שזה יהווה מכשול בהתקדמותך. תשובה: למזלי לא נאלצתי אף פעם להסתיר את מי שאני, לא בפני עצמי ולא בפני העולם. מעולם לא חשבתי במושגים של "מכשולים" שזה יכול להציב בפני, משום שלחיות בסתירה או בסוד עם מי שאני, מעולם לא באמת הייתה אופציה עבורי. חשוב לי להגיד שזה ממש לא מובן מאליו להיוולד למציאות כזו, ואני אסירת תודה לכל אותם פעילים ופעילות בקהילה שנלחמו שנים ארוכות וסללו את הדרך בשביל שנערים ונערות כיום יוכלו לצאת מהארון בקלות, ויותר מזה: שלא יצטרכו כלל להכנס לארון הזה מלכתחילה. שאלה: בספרך שפת אם, העיסוק בפחדים, במוות חוזר על עצמו. תשובה: כן, אני חושבת שזה מובן מאליו. אלה הנושאים שהעסיקו אותי מאוד בזמן כתיבת הספר. הדרך שלי לתרגם את הדברים שמעסיקים אותי ולעבד אותם, זה בכתיבה שלהם. שאלה: מאיה, האם אפשר לייחס את הרדיקליות בשירייך בספר האחרון "שפת אם" לעמדת כוח של כתיבה נשית ? האם לדעתך קיימת כתיבה נשית ? תשובה: השאלה הזו תמיד מקוממת אותי: מעולם לא נשאל אף משורר או סופר האם כתיבתו היא כתיבה "גברית", בעוד שיצירות של נשים קל מאוד לתייג תחת כתיבה נשית. מטריד אותי המקום המנכס שעושה את זה בכזו קלות, ואני שואלת את עצמי אלו מטרות זה בדיוק משרת. אני לא חושבת שקיימת כתיבה נשית או כתיבה גברית. אני חושבת שיש כתיבה, יש יצירה, יש שירה, שכותבים משוררים ומשוררות, סופרים וסופרות. שאלה: שירך "התנצלות" הוא שיר שאני מוצאת בו הרבה מעבר למובן מאליו, במיוחד השורה: "כדי לכתוב שירים דרושה צרחה אחת פחות." אשמח אם תתייחסי לשורה הזו, לדעתי יש בה כדי להאיר דרכם של כותבים צעירים (ולאו דווקא בגיל). אַל תִּכְעֲסִי, אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לִכְתֹּב עָלַיִךְ שִׁיר. סוֹנֶט לֹא בָּא בְּחֶשְׁבּוֹן. הַיְקוּ דּוֹרֵשׁ רִכּוּז. אַל תִּכְעֲסִי, הַשָׁעָה שְׁתַּיִם וּשְׁלֹשִׁים לִפְנוֹת בֹּקֶר, הַיָּרֵחַ כְּבָר חָדַל, שֶׁמֶשׁ נִשְׁכְּבָה עַל צִדָּהּ הַיְמָנִי וְכוֹכָבִים מִסְתַּתְּרִים תַּחַת עֶלְבּוֹנָם. יוֹם חָדָש לֹא בָּא בְּחֶשְׁבּוֹן. אוֹר דּוֹרֵשׁ מִסְתּוֹר. אַתְּ לֹא בָּאָה בְּחֶשְׁבּוֹן עַכְשָׁו. אֲנִי עֲיֵפָה מִדַּי. כְּדֵי לִכְתֹּב שִׁירִים דְּרוּשָׁה צְרָחָה אַחַת פָּחוֹת. אַל תִּכְעֲסִי. תשובה: השורה הספציפית הזו נכתבה מזמן, כשרק התחלתי לכתוב שירים. אם אני זוכרת נכון, כוונתי היתה ששירה ובכלל מעשה היצירה לא יכולים להתבצע ב"זמן אמת". אני לא יכולה לכתוב דבר כשאני נסערת מאוד. אני צריכה הרבה מאוד זמן כדי לעבד חוויות, ורק כשהן מעובדות הן יכולות להכתב. אני חושבת שהעיבוד הסופי נעשה בכתיבה, שמטבעה גם מנציחה ומסיימת תהליך של פרידה מהאובייקט עליו כותבים, או מהחוויה.
 

מורן א

New member
המשך הראיון

שאלה: "חברה אינה רואה איום חמור יותר על שמירת תרבותה מאשר האיום של שחרור האיסורים על היצרים המיניים וחזרה אל התשוקות הראשוניות. הדבר השני שהחברה פוחדת ממנו הוא האמנות" (זיגמונד פרויד). אשמח להתייחסותך לציטוט זה ממקום של משוררת צעירה בתחילת דרכה. תשובה: אני חושבת שבאמנות אי אפשר לשקר. מעשה אמנות מוצלח הוא כזה שניתן להתמסר אליו ולבטוח בו, ממקום של צופה או קורא, או כל סוג אחר של נמען. אני מניחה שאמנות היא ראי שלא תמיד נעים להביט בו, ולכן ברור מדוע קיים ממנה חשש. אמנות היא שם נרדף לאמת, כשהיא נעשית במיטבה, והאמת היא שהיא משהו שלא קל לעיכול, כמעט אף פעם. שאלה: מאיה, היום עם ריבוי הכותבים (כמעט כל אחד מחשיב עצמו משורר) קשה לחדור את ה"חומה", ולעבור את הביקורת ולהתמקם במקום טוב באמצע ומעלה, והנה, את חדרת את הצלחת, וזכית על כך בפרס. מה הדרך שהובילה אותך לשם. האם בחרת בכתיבה כמקצוע ? תשובה: אני בחרתי בכתיבה כמקצוע. אני מקווה שגם הכתיבה בחרה בי... מבחינתי כל שיר שנכתב יכול להיות השיר האחרון, ולכן עבורי להגיד שבחרתי בזה כמקצוע מרגיש יהיר ובעיקר חסר אחריות. אני יכולה להגיד; הכתיבה היא הדבר המרכזי בחיי שעוזר לי להגדיר את עצמי בפני עצמי. כשהייתי בת 15 השתתפתי בכיתת האומן של מתא"ן (מפעל תרבות ואמנות לנוער) של החברה למתנסי"ם, ואני חושבת שהגוף הזה שינה את חיי בצורה דרמטית ובמידה רבה הכריע את הכף לגבי הרצון שלי לעסוק בכתיבה. היו לי שם מורים מדהימים (בינהם שרון אס, ליאת קפלן, אלישבע גרינבאום ז"ל ) וניתנו לנו כלים בנדיבות רבה ונדירה. לא בכל יום זוכה ילד בן 15 לפגוש את המשוררים והסופרים האהובים עליו ולקבל מהם עצות, תגובות ועריכה לטקסטים שלו עצמו. למדתי שם שיעורים רבים וחשובים, ואחד מהם הוא שהכתיבה היא עבודה לכל דבר. היא לא מובנת מאליה ואין שום צורך להתייחס אליה כאל מוזה שברירית שיש לחכות לבואה. כתיבה היא עבודה קשה שיש להתמיד בה, גם אם ה"מוזה" נעלמת. המוזה האמיתית היא היכולת וההכרח לשבת ולעבוד קשה מאוד ולכתוב. המוזה, בסופו של דבר, היא הישבן שצריך לשבת עליו כשעובדים על טקסט שלא נכתב כלאחר יד, אלא לאחר מאמץ רב. שאלה: מאיה הרבה מאד כותבים טוענים שהכתיבה צריכה להיות ספונטנית , ביטוי לרגש וכל עיבוד מקהה את הרגש, פוגם באותנטיות וכהנה. תשובה: אני חושבת שזו תפיסה מאוד רומנטית ודרמטית של מעשה הכתיבה. במציאות זה לא תמיד כך. אולי בהתחלה נוח לתפוס את מעשה היצירה כגחמה של המוזה, אבל המוזה גם היא פיקציה שאין לה מקום בחייו של מי שבוחר בכתיבה כעיסוק העקרי שלו. שירה ממילא נכתבת ללא הרף, השאלה היא האם היא מתורגמת לשיר על נייר, או נותרת כמה שורות בראשו של המשורר. אני חושבת שכאשר השיר נכתב הוא כבר עבר עיבוד ראשוני ממילא. בעבודת העריכה ממשיכים לעבד את השיר ולערוך אותו, עד שהתרגום שלו מהשיר הראשוני שנוצר כמחשבה לשיר על הנייר יוצא נאמן למקור, עד כמה שניתן כמובן. שאלה: מאיה היות וזה ספרך הראשון, איך התמודדת עם העריכה, קיבלת? הסתייגת? תשובה: למזלי אני בוגרת כמה וכמה סדנאות כתיבה (כיתת השירה של מתא"ן וכיתת השירה של הליקון), כך שביקורת ועריכת שירים זה לא משהו שאני לא רגילה אליו. לא היה לי קשה לקבל הערות ותיקונים. להפך: פעמים רבות זה היה לי מעניין והאיר את הטקסטים באור שונה משהורגלתי אליו, ותרם לטקסטים. שאלה: מאיה, לסיום אשמח אם תשתפי אותנו הקוראים, לאיזו/איזה משורר/ת הייתה השפעה עליך (אם בכלל). תשובה: שרון אס ("אם ההר נעלמה", "הזר ואשת חול", "נתיני השמש") היא משוררת מדהימה בעיני. היתה לי הזכות להיות תלמידה שלה במתא"ן, ולנצח אשאר תלמידה של שיריה. משוררים נוספים שיצירתם קרובה ויקרה לי הם ט. כרמי, חזי לסקלי, ליאת קפלן, יונה וולך, נורית זרחי ועוד רבים וטובים אחרים. כפי שכתבתי בהתחלה מדובר בטור נסיוני וכמובן המשכו תלוי בכן ובכם, אם תגיבו, אם תמשיכו ותרצו. אוכל להביא ראיונות וביקורות על מה שמעניין אתכן ואתכם ואפשר גם לבקש יצירות ויוצרים/ות ספציפיים.
 

princhipeta

New member
../images/Emo45.gif יוזמה מבורכת! ../images/Emo45.gif

"כדי לכתוב שירים דרושה צרחה אחת פחות"- ממש אהבתי את זה.. בהחלט מעניין, אותי זה תמיד מרתק איך כל אחד רואה את הכתיבה שלו ובכלל. מורן, אין עליך!
 

מורן א

New member
הנה אני ממשיכה: "זרעים של חיבה" שרה ווטרס

בבוקר אוגוסט חמים של 1873, צעדה בלונדון גבירה צעירה, בשמלה אפורה רחבה וכובע חסוד. היא חלפה על פני בנייני הפרלמנט שבווסטמינסטר, ופסעה מרצונה אל לב המאפליה - בית הכלא הידוע לשימצה מילבנק, שבגדה הצפונית של התמזה. שמה היה מרגרט פריור, והיא סירבה להקדיש את תקופת האבל שלאחר מות אביה לסידור ניירות זנוחים וקיטלוג מזכרות באלבומים, כפי שביקשה ממנה אמה. בהשראת מנהל הכלא, שהיה ידיד של האב המנוח, החליטה להתנדב ולבקר את האסירות. הסתיו הגיע, החורף הלך והתקרר, וככל שהערפל שאפף את לונדון הוויקטוריאנית הלך והסמיך, נמשכה מרגרט יותר ויותר אל הכלא ואל הדמויות שאיכלסו אותו: נשים שהרגו את ילדיהן, זונות ומנהלות בתי בושת, גנבות, רמאיות וזייפניות. אבל יותר מכולן, יצא לבה אל סלינה דאווס, צעירה בלונדינית בעלת פני מלאך. סלינה היא ספיריטואליסטית שהואשמה במעשי זיוף ובתקיפה, לאחר שהאשה שבביתה התגוררה מתה מהתקף לב בזמן שצפתה ב"טיפול באמצעות רוחות" שביצעה סלינה בצעירה אחרת. סלינה הפכה לאובססיה של מרגרט, שנשאה סוד קשה מנשוא: רומן שניהלה עם חברתה הלן, אהבתה הגדולה והראשונה, נקטע באכזריות כשהלן נישאה לאחיה, הפכה לגיסתה, והותירה את ההרפתקה הלסבית שלה מאחוריה. מרגרט נמשכה לסלינה ולסיפורה, ויצאה למסע אל עולם הספיריטואליסטים של לונדון, בניסיון לגלות פרטים נוספים על חברתה החדשה. מרגרט היא גיבורת "זרעים של חיבה", ספרה השני של שרה ווטרס, כוכבת עולה בשמי הספרות הבריטית, היוצא השבוע לאור בעברית בהוצאת ינשוף. כמו ספרה הראשון והשלישי של ווטרס, דוקטור לספרות אנגלית בת 40 ומי שהוכתרה כאחת מ-20 הסופרים הצעירים המבטיחים בבריטניה, גם "זרעים" עוסק בחייהן של לסביות בסוף המאה ה-19, בשלהי ימיה של המלכה ויקטוריה. "לגעת בקטיפה" (Tipping the Velvet), ספרה הראשון של ווטרס, חולל סערה בבריטניה. שמו של הספר, כינוי למין אוראלי בין נשים, די היה בו כדי לשלח ויברציות נרגשות בקהילייה הספרותית של לונדון, ותיאורי המין הבוטים שבו, על אביזרי המין המתקדמים שצצו, כך מתברר, עוד בימיה של "המלכה הבתולה" ויקטוריה, רק הוסיפו לחגיגה. ההתרגשות גברה לאחר שהספר עובד לסדרה בת שלושה חלקים בהפקת הבי-בי-סי. כמו הספר, גם הסדרה היא סיפורה של ננסי (נאן) אסטלי, בת למשפחת דייגי צדפות שמנהלים מסעדה ביתית בוויטסטבל שבקנט, ומסעה בעקבות אהבתה לקייטי בטלר, זמרת לבושה בבגדי גבר שהופיעה לתקופה קצרה באולם באזור מגוריה הכפרי של נאן. הרומן שניצת בין השתיים מוביל את נאן ללונדון, למערכת יחסים סוערת והרסנית עם קייטי, להידרדרות לזנות ולהרס עצמי בסגנון דיקנסיאני מובהק, ולישועה וגילוי עצמי דיקנסיאניים לא פחות ("תקוות גדולות" הוא אחד הספרים האהובים על ווטרס). בקהילה הלסבית אימצו את הגיבורה החדשה בשמחה, אבל הסתייגויות לא חסרו. היו שטענו שהבי-בי-סי השתמש בשחקניות יפות ונשיות מדי, וניטרל את הבוצ'יות הנערית שבדמותה של נאן. טענה אחרת, שנגעה גם לספר עצמו, היתה שאירוטיקה לסבית פופולרית מסוג זה משמשת כפורנוגרפיה לגברים סטרייטים, שאחוז גדול מהם נוהג להשתעשע בפנטסיות מיניות על לסביות ש"נראות כמו בנות", חרף העוינות המופנית עדיין, לעתים קרובות, כלפי לסביות בשר ודם. גם בגדה הדרומית של התמזה, בבוקר של דצמבר שנת 2006, שרר ערפל כבד, והקור לא היה שונה מהצינה שאחזה ודאי במרגרט פריור כשירדה אל מרתפי הכלא של מילבנק. הבית הוויקטוריאני, איך לא, שבו גרה שרה ווטרס, היה אפוף בענן סמיך, אך דירתה בקומה השלישית חמימה ומוצפת באורות חג מולד קטנים. בג'ינס וחולצה לבנה היא יושבת בכורסה ומחייכת בתגובה לשאלה האם "מותר" או "אסור" לכתוב אירוטיקה לסבית בידיעה שהיא תשמש גם גברים. "הרעיון שהאירוטיקה הזאת מדברת אל גברים לא מפריע לי בכלל. כשכתבתי את 'קטיפה' לא עלה בדעתי בכלל שהספר יפנה לקהל כל כך רחב. קיוויתי שאולי לסביות יאהבו אותו. הוא נכתב הרבה יותר מהמקום של להתקרב לניסיון שלי עם אהבה ומיניות לסבית. אבל אם גברים רוצים לקרוא אותו, או אפילו להתגרות ממנו מינית - ברוכים הבאים. "הקהל שבראש שלי הוא נשי, כי אני כותבת לעצמי, אני הקוראת שבתוכי, ואני אשה ולסבית. מצער אותי לחשוב שאולי יש מגבלות כאלה, שאנשים חושבים שספרים מסוימים יכולים להיות 'בסדר' פוליטית רק אם הם מוגבלים לקוראים מסוימים. אני קוראת לפעמים ספרים וגם פורנוגרפיה שמיועדת לגברים הומואים ועוסקת בהם. לפעמים אני גם מתגרה מהם. שרה ווטרס. היה מרגש לראות את הרומנטיקה הלסבית בסדרות צילום: אי-פי אז מה? הקהילה הלסבית היתה פעם מאוד מתגוננת מול העניין של סטרייטים בתרבות ומיניות לסבית, אבל היום נראה שהדברים קצת משתחררים". אז לא היית שותפה לביקורת על העיבוד הטלוויזיוני של "קטיפה"? "אני נורא נהניתי מהעיבוד הטלוויזיוני, וגם מכל ההייפ סביבו. לא הרגשתי שזה הספר שלי שהשתנה, אלא שהעיבוד הוא כבר עבודה של מישהו אחר. אני חשבתי שזה היה טוב ומשעשע ומשך הרבה תשומת לב, וזו היתה חגיגה של זהות נשית ולסבית בפריים-טיים. הסקס בסדרה משך המון תשומת לב וכל העולם דיבר על זה, אבל מבחינתי מה שהיה נפלא כל כך היה הרומנטיות של הסדרה. זה היה מרגש לראות את ההתגלמות הזו של בוצ'יות ולסביות מוצגת באור כל כך רומנטי ומרגש". ווטרס הגיעה לכתיבה ספרותית לאחר קריירה אקדמית כהיסטוריונית, אבל הנושאים שהעסיקו אותה לא השתנו. עבודת הדוקטורט שלה עסקה בספרות בדיונית-היסטורית הומו-לסבית בסוף המאה ה-19, ולאחר כמה שנות הוראה, החליטה לכתוב ספרות כזאת בעצמה. "תמיד נמשכתי למאה ה-19, והיה ברור לי שאני רוצה לכתוב על הניסיון של נשים לסביות. כבר ידעתי לא מעט על כתיבה הומו-לסבית בתקופה ההיא, ולכאורה מדובר בתקופה מושלמת כרקע לספר כזה. מצד אחד היה לה צד גותי ושמרני, והרבה דקורציה מרהיבה של שמלות ומחוכים ותחרות, ומצד שני היו בה את שנות ה-90 העליזות, שמהוות את הרקע ל'קטיפה', עם אולמות הבידור ומופעי השירה והתיאטרון ומשחקי הזהויות המיניות שהיו מותרים ומקובלים על הבמה". התחקיר שעשתה לקראת הכתיבה של "זרעים של חיבה", שיגר את ווטרס לארכיונים פחות ססגוניים מאולמות הבידור בערי הקיט, אבל לא פחות אפלים ומורכבים. "היה המון רקע היסטורי והרבה ספרות על הניסיון הספיריטואליסטי. אני התעניינתי במה שהעיסוק בעולם הרוחות נתן לנשים ממעמד הפועלים. זה איפשר להן לעשות דברים חתרניים, לצאת מהקופסה שלהן". שחזור החיים בכלא נשים היה כרוך בקריאת יומני כלא של גברים ונשים מסוף המאה ה-19, ואלפי עמודים של מסמכים רשמיים על שגרת הכלא. בביקורה הראשון במילבנק מספרת אחת האסירות למרגרט על כללי הכביסה והרחצה. את השמלות מחליפים פעם בחודש, מספרת האסירה, ואת הבגדים התחתונים פעם בשבועיים. "מותר לנו להתרחץ כמה שאנחנו רוצות", ממשיכה האסירה, "ובלבד שאנחנו לא חורגות מהמכסה של פעמיים בחודש". "היה מעניין לכתוב על הכלא", אומרת ווטרס, "כי אני דמייינתי וגם כתבתי אותו מאוד גותי ואפל. נסחפתי די חזק בתיאורים שלי עם הדיקנסיאניות של המקום. אני חושבת שההשפעה של דיקנס עלי היתה מאוד חזקה. הוא משתמש בבתי כלא כמרחב פיסי-פסיכולוגי שקשור לחרדה, עצבות וסוג של עצבנות".
 

מורן א

New member
ההמשך

מחברה שחקרה ארכיטקטורה של מוסדות ציבור במאה ה-19, שמעתי שהבעיה העיקרית בבתי הכלא לא היתה הזוהמה, אלא דווקא הסטריליות המקפיאה. "חשוב לי שהשחזור ההיסטורי יהיה מדויק, אבל אני אניח לזה לטובת הסיפור ומה שמשרת את העלילה. חשוב לי שהסיפור יהיה אמין, שהדמויות ישבו בו טוב ושהן יהיו מוקפות בחפצים אמיתיים. אני מתחילה לכתוב בדרך כלל כשהתחקיר הוא במצב שבו אני יכולה לנחש ניחושים מלומדים, אבל לפעמים אני טועה. כך, למשל שיניתי את גילה של אחת הדמויות בספר החדש שלי 'משמר הלילה', כשהתברר לי שצעירים קיבלו צווי גיוס למלחמת העולם השנייה בגיל 17 ולא בגיל 19". ווטרס ביצעה תחקיר היסטורי יסודי לגבי העבירות שבגללן נכנסו נשים לכלא. אחד המקרים הקשים שעליהם קראה היה של אשה שנכלאה לכמה שנים בגין ניסיון התאבדות. "היו תקופות שבהן התייחסו לעבירת התאבדות בחומרה רבה. באותה הזדמנות נחשפתי לטענה, שהועלתה במאה ה-19 ורווחת גם היום, שלפיה גברים אמנם מבצעים עבירות אלימות יותר, אבל יותר קל להתמודד אתם כאסירים. הם צייתנים יותר ומקבלים את כללי ההיררכיה, בעוד שנשים נוטות יותר להשתולל, להיות רגשניות ולהשתגע". עד כמה זה היה מקובל שנשים מהמעמד הבינוני-גבוה מבקרות אסירות בכלא? "נראה שזה היה מאוד מקובל בסוף המאה ה-19. נשים ממעמד בינוני-גבוה קיבלו עידוד לבקר בכלא, בהנחה שבעצם חינוכן ונימוסיהן הטובים הן ישמשו דוגמה לאסירות. זו היתה תקופה של מודעות חברתית והרבה אנשים מהמעמד הבינוני החלו להרגיש שיש להם אחריות כלפי מעמד הפועלים, אחריות שהתבטאה בסוגים שונים של מעשי צדקה. בצדקה היה גם ממד של אישור וחיזוק עצמי מבחינת המעניק". לא היה חשש שהן "יושפעו לרעה" מהאסירות? "אני חושבת שהיתה הנחה שההפרדה בין המעמדות היא כל כך מקובעת עד שאין סיכוי שהגבולות יחצו. הגברות היו אמורות לשמש דוגמה. אבל הרעיון שנשים בנות המעמד הבינוני יכולות איכשהו להישמט, להידרדר למעמד נמוך יותר, כן ריחף בחלל כל הזמן". יש בספר הקבלה בין סלינה האסירה למרגרט החופשייה. האם ניסית לומר שהקיום הנשי הוא סוג של כלא? "זה נשמע לי מגוחך לומר שנשיות היא כלא כשאני יושבת לי בדירה משלי, חיה לבד, מממשת את הזהות המינית שלי עם בת זוג ונהנית מעצמאות כלכלית. ועדיין, יש סוגים שונים של כלא, ונשים נתונות לסוגים שונים של דיכוי. יש היום כל כך הרבה לחץ על נשים צעירות, על איך הגוף שלהן צריך להיראות, על מה הן צריכות לשדר. אם פעם נשים היו נתונות לדיכוי מיני, היום נראה שזה עובד הפוך, הן בלחץ מתמיד להיות פעילות מינית. האחייניות שלי בנות 13 צופות בווידיאו קליפים עם תכנים מיניים יותר ויותר. ילדות בנות חמש מסתובבות עם חולצות בטן שכתוב עליהן 'כוכבת פורנו'". בסופו של דבר, גם אם ישנה הקבלה בין שתי הדמויות הראשיות בספר, ווטרס מסתייגת ממנה. לדבריה, עם כל הכבוד לסבלה של אשה בורגנית שלא יכולה לממש את אהבתה לאשה אחרת, ונאלצת לכתוב על כך ביומנה בלילה לאור הנר, אי אפשר להשוות בין העצב הזה לבין סבלה של האשה הפרולטרית היושבת בכלא טחוב וקר, בלי שום מערכת תמיכה חברתית ומשפחתית. "לנושא המעמדי היתה משמעות בתקופה ההיא לא פחות מלנושא הפמיניסטי", היא אומרת. עד כמה למעשה התאפשר אורח חיים לסבי בתקופה הוויקטוריאנית? "יחסים לסביים התאפשרו במידה רבה בתקופה ההיא, כי חברות בין נשים היתה דבר מקובל שאף זכה לעידוד. היה מקובל שנשים היו קרובות זו לזו פיסית ורגשית, וזה הקל על לסביות רבות. "יש לא מעט מקורות בנושא הזה, היתה לסבית בשם אן ליסטר שכתבה יומנים מקודדים מחשש שתיתפס. היומנים נמצאו ופוענחו בשנות ה-70 של המאה ה-20. היו לה רומנים עם הרבה מאוד נשים, היא היתה מאוד בוצ'ית וזיהתה את עצמה ככזו. היו רשתות קשר של נשים לסביות, היו גם זונות שבחייהן הפרטיים היו לסביות ויומנים של גברים שסיפרו על מיניות לסבית של נשים". למאבק הפוליטי על זכויות נשים שהתעורר באותה התקופה היה הקשר לסבי? "זהות לסבית כעניין פוליטי לא היתה קיימת לדעתי בתוך התנועה הסופרג'יסטית. הנושאים לא נתפסו כקשורים במיוחד. הרי אפילו בשנות ה-70 היו המון פמיניסטיות שהסתייגו מלסביות, כי היתה להן הרגשה שהן 'מוציאות שם רע לפמיניזם'. "במאה ה-19 היתה תחושה שהתנזרות היא דבר טוב. אנחנו היום, אחרי פרויד, משוכנעים שמיניות היא דבר כל כך מרכזי, ושמתן ביטוי למיניות הוא סוג של גאולה של האני, שזה דבר מאוד חשוב ושיש למצות אותו. אבל הרבה אנשים, ובמיוחד נשים, דחקו את הפעילות המינית לטובת פעילות חברתית מסוגים אחרים, שנתנה להם יותר חופש וביטוי עצמי".
 

מורן א

New member
והסוף

הגיבורות שלך מאוד פרובוקטיוויות מצד אחד, ומצד שני הן זוכות לגורל ויקטוריאני קלאסי, שבו הגאולה נמצאת רק בחיק הבורגנות. "במידה רבה הכנסתי את תפיסת העולם הוויקטוריאנית לתוך הספרים. ב'קטיפה' יש לא מעט ממסע הגאולה הוויקטוריאני במסורת של 'תקוות גדולות', עם עליות ומורדות וישועה בורגנית-נוצרית שכזו. ב'זרעים של חיבה' לקחתי את כל ההגדרות הוויקטוריאניות והדיקנסיאניות האלה של שחור ולבן, ושיחקתי בהן במידה רבה של אירוניה. מרגרט, במיטב המסורת של זמנה, מתרגשת כל כך מהבלונדיניות של סלינה, שמזכירה לה את התמונות האהובות עליה של מלאכים מהרנסנס, עד שהיא הופכת עיוורת לדברים אחרים, אפלים, שמתרחשים לנגד עיניה. "בניסיון לתאר את הגיבורות בנות מעמד הפועלים, באמת קשה לחדור מבעד לסטריאוטיפים של נשים ממעמד זה במאה ה-19, שנעים בין הזונה טובת הלב לטבחית הנדיבה מדיוויד קופרפילד. במובנים רבים היה לנשים ממעמד הפועלים יותר חופש, כי הן יכלו להסתובב ברחובות, לנהל עסקים, לספק מזון לילדיהן. כל אלה הפכו אותן לנשים יותר מעניינות ולדמויות יותר 'עגולות'. "אני גדלתי על עיבודים של הבי-בי-סי לג'יין אוסטין ולדיקנס ולספרות המאה ה-19 בכלל. והכל היה יפה ונקי עם שמלות נהדרות ותפאורה תקופתית משובחת. אבל האתגר בלכתוב על זה היום הוא לקרוא את התקופה דרך הדברים שחשובים לנו היום, ולהבין שאנשים חיו בתנאים מאוד שונים מצד אחד, אבל עם אישיות וצרכים דומים מאוד לאלה שלנו מצד שני". בין התקופה הוויקטוריאנית, שהיתה הרקע לספרים הקודמים שלך, למלחמת העולם השנייה, שהיא הרקע לספרך החדש, מפרידות 50 שנה. מה ההבדלים המשמעותיים ביו התקופות מבחינתך? "בתקופה הוויקטוריאנית היה הרבה זוהר גותי. שנות ה-40 של המאה ה-20 הן תקופה הרבה יותר מעשית, ויש בה כבר מועדונים לסביים ורשת קשרים לסבית ואופנה לסבית. זה היה נהדר שנשים, שנאלצו לצאת לעבודה כדי להחליף את הגברים שיצאו למלחמה, יכלו פתאום להסתפר קצר, ולעשן ולהתנהג ולהתלבש כמו גברים. "עיקר האלימות הופנתה לגברים הומואים, ולא לנשים לסביות. בין גברים היה הרבה דיבור על זהירות ועל אסטרטגיות של איך לא להיתפס. במידה רבה אני מאמינה שזה מה שיצר את תרבות המין המזדמן בקרב הומואים לדבר כל כך דומיננטי. האנונימיות והאקראיות יצרו מידה מסוימת של בטיחות. נשים לעומת זאת יכלו לערוך מסיבות ומפגשים חברתיים בבתים שלהן, בתוך המרחב הפרטי שלהן, ולגור עם נשים אחרות בלי להיחשד בלסביות בהכרח". אז לפחות כלסביות, לנשים יותר קל? "יש לזה שני צדדים. גברים תמיד היו יותר בסכנה, ומאז ומעולם היתה יותר התעללות בהומואים (gay bashing), ויש את האלמנט של הקאמפיות שתמיד היה קיים אצל גברים הומואים ומשך אליהם אש. "נשים תמיד יכלו להיות קצת יותר גמישות באופן שבו הן מתלבשות, לעומת גברים, שנתונים לשיטור חברתי יותר קיצוני מבחינת מראה ולבוש. לנשים גם היה קל יותר למצוא רשתות קשר ותמיכה וסולידריות אצל נשים אחרות. מצד שני לגברים, גם הומואים, היה יותר כסף וכוח פיסי ונגישות למרחב הציבורי". אז מתי היה קל יותר להיות לסבית, בתקופה הוויקטוריאנית או היום? "יש הרבה דרכים להיות לסבית היום כמו במאה ה-19 ובשנות ה-40. היכולת להיות רגועה לגבי הזהות המינית שלך, נובעת בדרך כלל מביטחון עצמי לגבי הזהות כולה. כל עוד אנשים צריכים לעבור תהליך של יציאה מהארון ולהיאבק הם נוטים גם להסתגר ולהתגונן. אבל אני חושבת שהקהילה בבריטניה נעשתה יותר ויותר רגועה. היום אפשר לראות לסביות שלובשות שמלות, ורוד ואיפור, ויש יותר חופש ותחושה שאפשר ליהנות מהדברים האלה". המאבק הסתיים בניצחון? "כאמור, אני חושבת שלהיות אשה היום זה במידה מסוימת כלא יותר מתמיד, ועדיין, נשים מייצרות מערכות של תמיכה רגשית. זה דבר שהן תמיד ידעו לעשות. ואפילו אם נשים צעירות היום הן פחות פוליטיות, ואפילו, וזה תמיד מזעזע אותי, מסרבות לקרוא לעצמן פמיניסטיות, הן עדיין מצפות לשכר שווה וליחס הולם במקום העבודה. ומעבר לכל זה, ומתחת לאפנו ממש, יש את עולם המהגרים, והמהגרים הלא חוקיים, ועולם הפחד והרדיפה שבתוכו גברים, ובעיקר נשים, מתקיימים. זה הכלא האמיתי של זמננו". מתוך "הארץ" מאת דפנה ברעם.
 

מורן א

New member
קראתי ורותקתי

לראשונה ספר של שרה ווטרס מתורגם לעברית. הספר מרתק, התרגום די טוב, למרות שלא קראתי את המקור, אך הוצאת ינשוף שהוציאה את הספר הולכת ומשתפרת בתרגומים (היא מוציאה רק ספרות מתורגמת) בסוף ישנה הפתעה לא צפויה. שווה לקרוא, מומלץ בחום
 

l e g o

New member
../images/Emo45.gif מעניין וחשוב

תודה ותמשיכי בטח איזו שאלה...
 
למעלה