מיתוס הזנות מרצון
(הופיע ביום שני בעיתון הארץ, במדור דעות) הציבור הישראלי מאמין כי קורבנות הסחר בנשים יודעות בדיוק למה הובאו לכאן ובמה יעסקו, ולכן הן ראויות לגורלן. המציאות מורכבת יותר. על פי נתוני מוקד סיוע לעובדים זרים, לחלק מהנשים הנסחרות הובטחה עבודה לגיטימית כמו מלצרות וסיעוד. חלקן אמנם ידעו כי הן עתידות לעבוד בזנות אך לא ידעו שיועמדו למכירות פומביות כמו שפחות בשוק עבדים, שסוחרי הבשר יפשפשו באבריהן האינטימיים כדי לבדוק את איכות הסחורה, והן תעבורנה את ההשפלה הזו מדי כמה חודשים כי הקליינטים רוצים בשר טרי. נקל להבין מדוע אשה המשתכרת בממוצע 20-50 דולר לחודש בארץ מוצאה ולעתים עול פרנסת המשפחה מוטל על כתפיה, מתפתה להבטחות של כ1000 דולר לחודש ממתן שרותי מין ל6-7 לקוחות ביום, ימי חופש ותנאים מפתים אחרים. התנאים בארץ המובטחת שונים לחלוטין: שעות עבודה ארוכות (15-17 שעות ביום ) יום חופש בחודש ועבוה בימי המחזור החודשי. שכרן הזעום (לרוב 20 שקלים לקיינט) אינו משולם להן עד שישלמו לסרסור את מחיר "קנייתן". הן עוברות כמעט כל סוג אפשרי של הפכת זכויות אדם, כולל אונס, כליאה חטיפה אלימות והרעבה. ואפילו דרכי המילוט שלהן חסומות - סוחריהן יודעים היכן מתגוררות משפחותיהן, והם מאיימים על חייהן אם ינסו לברוח או להעיד נגדם. האם היו מגיעות לכאן לו ידעו כי אלו הם פני הדברים? אנו ממשיכים לדוק בעקשנות במיתוס הידיעה, המאפשר לנו לעצום עין לכך שמתחת לאפינו, במרכז תל אביב חיפה ובאר שבע מתבצעות הפרות חמורות של זכויות אדם. המיתוס הזה יוצר תמונת מציאות נוחה. מצוידים במיתוס מנחם זה, אנו יכולים לעבור במצפון שקט ליד אורותיו המנצנצים של מכון הליווי ולאטום לבנו לסבלן של הנשים. המשטרה יכולה להמשיך ולהתעלם מן המכונים, ואנו יכולים להשתמש בנשים אלו כאילו היו חפצים ולא בני אדם. שהרי המקצוע בו יעסקו היה ידוע להן, הגורל צפוי מראש, והרשות נתונה לציבור הישראלי לעשות בהן ככל העולה על רוחו. הכותבת הינה נעמי לבנקרון, מנהלת המחלקה המשפטית של מוקד הסיוע לעובדים זרים.
(הופיע ביום שני בעיתון הארץ, במדור דעות) הציבור הישראלי מאמין כי קורבנות הסחר בנשים יודעות בדיוק למה הובאו לכאן ובמה יעסקו, ולכן הן ראויות לגורלן. המציאות מורכבת יותר. על פי נתוני מוקד סיוע לעובדים זרים, לחלק מהנשים הנסחרות הובטחה עבודה לגיטימית כמו מלצרות וסיעוד. חלקן אמנם ידעו כי הן עתידות לעבוד בזנות אך לא ידעו שיועמדו למכירות פומביות כמו שפחות בשוק עבדים, שסוחרי הבשר יפשפשו באבריהן האינטימיים כדי לבדוק את איכות הסחורה, והן תעבורנה את ההשפלה הזו מדי כמה חודשים כי הקליינטים רוצים בשר טרי. נקל להבין מדוע אשה המשתכרת בממוצע 20-50 דולר לחודש בארץ מוצאה ולעתים עול פרנסת המשפחה מוטל על כתפיה, מתפתה להבטחות של כ1000 דולר לחודש ממתן שרותי מין ל6-7 לקוחות ביום, ימי חופש ותנאים מפתים אחרים. התנאים בארץ המובטחת שונים לחלוטין: שעות עבודה ארוכות (15-17 שעות ביום ) יום חופש בחודש ועבוה בימי המחזור החודשי. שכרן הזעום (לרוב 20 שקלים לקיינט) אינו משולם להן עד שישלמו לסרסור את מחיר "קנייתן". הן עוברות כמעט כל סוג אפשרי של הפכת זכויות אדם, כולל אונס, כליאה חטיפה אלימות והרעבה. ואפילו דרכי המילוט שלהן חסומות - סוחריהן יודעים היכן מתגוררות משפחותיהן, והם מאיימים על חייהן אם ינסו לברוח או להעיד נגדם. האם היו מגיעות לכאן לו ידעו כי אלו הם פני הדברים? אנו ממשיכים לדוק בעקשנות במיתוס הידיעה, המאפשר לנו לעצום עין לכך שמתחת לאפינו, במרכז תל אביב חיפה ובאר שבע מתבצעות הפרות חמורות של זכויות אדם. המיתוס הזה יוצר תמונת מציאות נוחה. מצוידים במיתוס מנחם זה, אנו יכולים לעבור במצפון שקט ליד אורותיו המנצנצים של מכון הליווי ולאטום לבנו לסבלן של הנשים. המשטרה יכולה להמשיך ולהתעלם מן המכונים, ואנו יכולים להשתמש בנשים אלו כאילו היו חפצים ולא בני אדם. שהרי המקצוע בו יעסקו היה ידוע להן, הגורל צפוי מראש, והרשות נתונה לציבור הישראלי לעשות בהן ככל העולה על רוחו. הכותבת הינה נעמי לבנקרון, מנהלת המחלקה המשפטית של מוקד הסיוע לעובדים זרים.
