../images/Emo32.gifאני לא מסוגלת לחזור לשם
וזה עושה אותי חולה, והכל כואב לי ולוחץ לי, ונמאס לי לבכות והכל תקוע ומחניק, ולא האמנתי שאני אי פעם אגיע למצב הזה בגלל מערכת אטומה כ"כ. ואני לא יודעת מה לעשות, אני מפחדת ומצד שני לא וזה בלתי נסבל כי גם כשאני לא רוצה אני מצליחה בדברים והכל פה זה ג'יבריש ולא מובן בטח שקוראים, אבל אני מבינה. וחבל שלא סתמתי את הפה כשכאב לי והייתי במקום טוב. עכשיו לא אכפת לי להדרס אפילו בטעות כדי לצאת משם, אה ואפילו זה מסתבר לא יעזור ואין מוצא. אני לא קמה בבוקר ועולה על אוטובוס ורכבת מחר. ואבא אומר לי כל הזמן להפסיק להצהיר על דברים ועל כוונות, ובינתיים כל מה שאמרתי שאני אעשה לא עשיתי והמשכתי לסבול. זה מנקר לי בכל הגוף ושק הדמעות שלי מתמלא מחדש כמו נס פח השמן- רק שאצלי עברנו מזמן את מכסת שמונת הימים. ואני אכולת קנאה כשאני קוראת פה כמה כיף לבנות האחרות וכמה מזל יש להן שהן לא נפלו בין הכסאות כמוני. תמיד אני מבינה דברים מאוחר מדי, עכשיו רק קלטתי כמה חבל שלא יצאתי לשנת שירות ואחרי זה הייתי משרתת בחיל החינוך או משהו- כמה זילזלתי בחיל הזה, טמבלית. דירגתי אותו הכי נמוך נראה לי. למה אני לא בכושר למה כאב לי למה העזתי לדבר על זה שכאב לי למה לא הייתי חזקה יותר אני ומערכות תמיד לא נסתדר, תמיד משהו מתפקשש איכשהו אף פעם אין משהו מושלם, לא מושלם אף פעם פשוט לא מסתדר לי. אני לא מוכנה להשלים עם זה אז כלא? אני כבר לא יודעת בלאגן מערבולת אחת גדולה.