על העיוורון
מנצלת את השירשור להיכרות ראשונה: - עד עכשיו הייתי אורחת שקטה בפורום הזה, ולעיתים רחוקות הגבתי, אבל היום החלטתי שזה מקום נחמד וסימפטי בשבילי, ואני מתכוונת להישאר איתכם. במשך הזמן תכירו אותי ואת שגעונות הקריאה שלי ואני מקווה שאכיר יותר את טעמיכם והעדפותיכם. ובקשר ל"על העיוורון" - זה הספר הכי חלש שאני קראתי מהספרים של סמאראגו. "תולדות המצור על ליסבון" ו"דברי ימי מנזר" היו מופלאים בעיני. את האחרון - "כל השמות" לא קראתי. הבאתי אותו מהספריה בדיוק ביום שבו סאראמגו פלט את השטות ההיא, והרגשתי כזה כעס שלא התחשק לי לקרוא אותו. החזרתי לספריה. אולי פעם, כשארגע מהכעס אחזור אליו. על העיוורון היה נורא נורא מדכא, אבל מה שהיה בעיני יותר גרוע מהדיכאון היה שלא הצלחתי להזדהות עם אף דמות, לא הצלחתי להסחף לתוך רגשותיהם ולא ממש היה אכפת לי מה יקרה להם. אני די בטוחה שהעובדה שהוא לא נותן לדמויות שמות תרמה להרגשת הזרות והניכור שלי כלפיהם, אבל יש לי הרגשה שמשהו יותר עמוק "התפספס" לי בספר הזה.
