מישהו לרוץ איתו

[רעוּת]

מישהו לרוץ איתו

שוב, יש לך יום הולדת
היית אמור להיות בן 26
לכבוש את העולם, לגעת בשמיים ולחזור
לדעת מה תעשה כשתהיה גדול
לדאוג בגלל האופרדראפט בבנק.
אבל אתה ילד בן 19 וחצי כמעט, שלא יגדל עוד
אתה לא תחליף קידומת ל-20, לא תשתחרר מהצבא
לא תעשה טיול גדול להודו כדי לחפש את עצמך
ואח"כ אתה לא תחזור ותחשוב על מה שאתה רוצה להיות כשתהיה גדול
כי אתה לא תהיה גדול, אח שלי, זאת הטרגדיה כאן
אתה לא תהיה גדול


רק לעבור את היום הזה, ומעכשיו כשאני אחשוב עליך, בראש שלי אתה כבר תהיה בן 26, ובזכרון שלי אתה בן 19 ואני בת 12.
יכולת כבר לסיים תואר, או להתחתן, לעזאזל
יכולנו להיות מאושרים.

(5.7.05)

***

יום ההולדת שלך.
ילדים בתחילת החופש הגדול,
כמו שהיינו פעם:
אתה ביסודי, ואני בגן
אתה בתיכון, ואני ביסודי
אתה בצבא, ואני בחטיבה
אתה בצבא, ואני בתיכון
אתה בצבא, ואני בצבא,
אתה בצבא, ואני באוניברסיטה,
אתה בצבא, ואני כבר מזמן עוקפת אותך
והכל צבוע אדום,
ואין קץ לילדות שחלפה כך פתאום.
הם נראים כל כך חופשיים, הילדים האלו,
כמו שאנחנו היינו
לפני האסון
כמו שהיו יכולים כבר להיות לך
אלמלא האסון.

***

בחלומות שלי אני בוכה עליך.
אני בוכה בלי להפסיק ובלי להסתיר ובלי שאכפת לי מי יראה אותי-
גם בחלומות שלי אתה מת,
אפילו התת מודע שלי לא מצליח לדמיין מציאות אחרת.
היית אמור להיות בן 36 היום,
ואני כבר לא מצליחה לדמיין אותך.

***

המוות שלך הוא כבר רק רעש רקע לחיים עצמם,
בדרך כלל, אבל לפעמים הוא פתאום מתגבר
הווליום מחריש אוזניים,
הוא מוציא אותי מאיזון, וצובע את הכל בשחור.

***

כשאני לא מוצאת לזה מילים אני חוזרת ל"נופל מחוץ לזמן", כי הוא כן מצא לזה מילים,
אבל זה לא מנחם, זה רק משתק יותר-
אולי אני בכלל לא מחפשת נחמה. כי אין
וזה כמו לנעוץ את הסכין עמוק יותר פנימה אבל זה לא באמת עושה את העבודה כי הסכין כבר קהה ולא חותכת יותר
אני מפחדת נורא מכל כאב פיזי, פוביה ממחטים ורופאי שיניים ומה לא-
אבל איתך, זה כאילו שאני רוצה שיכאב לי,
מן מזוכיזם כזה, כמו אנשים שחותכים את עצמם כדי להרגיש
כדי להחליף כאב אחד באחר
אז לי יש מילים
ומוזיקה
אבל
זה לא מספיק.

***

אתמול יצאתי לרוץ לפנות ערב
ולרגע דמיינתי שאתה איתי- מישהו לרוץ איתו-
זה שונה לגמרי, לרוץ בשניים
תמיד יש עוד מישהו שצריך לקחת בחשבון
לסנכרן את הקצב, לא לרוץ מהר מדי
ולא להישאר מאחור
אז דמיינתי אותך שם,
רץ לידי, למרות שכבר מזמן לא רצת,
אתה עולה על נעלי ספורט ויוצא, אולי בכל זאת נשאר בך עוד קצת כושר מהסיירת-
הרגליים שלך ארוכות יותר ואתה רץ ועוקף אותי,
תמיד שניים שלושה צעדים לפניי
אבל עדיין קרוב מספיק בשביל לשמוע את הצעדים שלך
אתה אומר שאתה מעדיף לרוץ בלי מוזיקה; להקשיב למחשבות שלך
אני שמה אוזניות- רק לא לשמוע את המחשבות שרצות לי בראש
רק לא לחשוב עליך, גם ככה קשה לנשום.
אחרי כמה ק"מ אתה עוצר ואומר שמספיק לך,
בכל זאת לא רצת כבר הרבה זמן, כבר 16.5 שנים
מאז שנהרגת בסיירת
אז תמשיכי בלעדיי, אתה אומר לי,
ואני ממשיכה, ועוקפת אותך
ודמותך הולכת ומתרחקת מאחוריי
עד שאתה נעלם לי לגמרי
ואני ממשיכה, בלעדיך
עד שנגמר לי הכוח
להמשיך


(5.7.15)

 

[מירב189]

לרעות יקירה

קוראת מבין השורות את הכאב, התסכול והגעגוע לאחיך.
ניכר, היה לכם הרבה חוויות ביחד או לחוד, אך בגלל המלחמה שבו הוא נפטר, פתאום כל החלומות שלך לגביו נעצרו.
כמה כואב להרגיש את השכול מאח שכנראה גם היה מאוד חשוב לך ועד אשר את גם מפרטת ופורשת את הגילאים שלכם, בעיסוקים שהיית רוצה שיקרו.
אין מלים לנחם כאב שכזה ופרידה בכלל היא סוג של אבל מה שנלקח מאיתנו ולא יחזור שוב ולצערי לגביך היא באמת כך והכמיהה והרצון לראות אותו הוא בלתי נפסק.
אולי תמשיכי בשבילו את החלומות שלך ומה אולי הוא רצה בשבילך, במידה ואת רוצה וכן תאפשרי לעצמך למרות הכל, חיים עד כמה שאפשר לקרוא לסבל שאת חווה, כי "את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק ולכן מוכרחים להמשיך לנגן" בכדי לעורר חיים.
מאחלת לך שלא תדעי צער יותר ולמרות הכאב, תאפשרי לעצמך חיים, כך שהוא יהווה פינה חמה בליבך אך בכל זאת תוכלי לנהל אורח חיים בשבילך ובשבילו ביחד.
תוכלי להמשיך ולשתף אותנו עוד על מחשבותייך, הרגשותייך, כמיהותייך ונשמח לתמוך בהתאם יקירה.
שולחת לך הרבה חיבוקים חמים בכדי שתקבלי את החוסן הנפשי שאת זקוקה לו כעת.

בהצלחה בשינוי איכות חייך,

מירב

 

[רעוּת]

..

 

[אורחת קבועה6]

ואו

מרגש ועצוב כל כך לקרוא...תודה על השיתוף ואני בפרטי אם את צריכה..שלא תדעי עוד צער..