ככה בערך אני מרגישה
המנרווה היה המקום הראשון אליו הלכתי (כלומר מקום של ה"קהילה"-שונאת את המילה הזו). אני הלכתי לבד, הרגשתי בלתי קשורה, אבל זה היה מלחיץ וכ"כ נחמד. לקח לי הרבה זמן לאזור אומץ. אני זוכרת את היום הזה היטב, את הזיעה בכפות הידים עוד כשחיכיתי למונית שתסיע אותי לשם. מאז הלכתי לשם כמה פעמים, עם אנשים. אני זוכרת שהלכתי לשם עם חברה סטריטית שהיתה בטוחה שכל הבנות שם מנסות להתחיל איתה. הלכתי עם בחורה מהעבודה שרציתי. הלכתי הם החבר ההומו. הלכתי עם בחורה שאני שונאת רק בגלל שלא רציתי ללכת לבד... אני זוכרת את המשקה הראשון ששתיתי שם. אוף! כ"כ עצוב לי שנסגר!!! ואני לא אוכל ללכת! בכל פעם שאני עוברת ליד המנרווה אני מתרגשת, בכל פעם אני מבטיחה לעצמי:"אני אחזור". אוף אוף אוף!!! מה היה עכשיו? לא יודעת איך להסביר את מה שאני מרגישה. למרות שאני לא הייתי מהאנשים שהמנרווה היתה בית שני שלהם. למרות שלא הלכתי לשם כ"כ הרבה, למרות שאני אף פעם לא הכרתי שם מישהי, או יצאתי לדייט לשם, ולמרות שלא הייתי שם שנתייםף המקום הזה מאד קרוב לליבי ולליבן של אחרות,וכ"כ עצוב שנסגר