מילים ....

האינטליגנציה שלך מדהימה אותי באופן עקבי


הרגישות הזאת לאנשים, לדיאלוגים, מבלי לאבד את עצמך (או את אי-עצמך).
 

mayan37

New member
אותה אינטליגנציה היא אולי המקור להודעות החכמות של ינוקא

ואותה אינטליגנציה המזהה בתוכה תכונות המיוחסות לאחר
 

ינוקא1

New member
התייחסתי ל :

"מילים כאמצעי יכולות להוות זרז להכרה בשקט."
&nbsp
ואמרתי כי גם שתיקה כאמצעי מוציאה דיבור.
&nbsp
 

mayan37

New member
ודאי

כאשר בוחנים מה קורה בממד הזמן, אפשר לראות שרשרת ארועים ולייחס לה סיבתיות. שתיקה עשויה להוליד דיבור ולהפך. כך נראה. אם כי שתיקה מול דיבור אלה שני ארועים. ואילו השקט שהוזכר הוא מעבר לארועים. הוא לא נולד.
 
ראה

אין שום אשליה. הכל אמת. אתה רואה את העץ- הוא אמת. אתה רואה אישה יפה- היא אמת.
זה לא שיש אשליה ומולה יש אמת- אלא האשליה היא עוד סוג של אמת.
האשליה לוקחת את האמת ומשנה אותה על ידי היפוך. היפוכה של האמת הוא לא השקר אלא הוא אמת מהופכת.
אז מה אתה מנסה להגיד? שיש אשליה בחוץ אבל צריך לבטא את האמת? זה לא כך- אין אשליה בחוץ יותר משיש אשליה בפנים. כל האשליות הן בפנים מהבחינה שכל הדברים המוכרים הם תוצר של עיבוד. התמונות שאתה רואה מבחוץ עוברות כבר פילטר עד שהם מגיעות להכרתך. אין שום ראיה ישירה של המציאות.
כל הדברים הם תולדת האשליה. הכל אשליה כי הכל הפוך ממה שהוא במציאות. כל מה שבתודעה ובחשיבה הוא הדגשה של תוואי או קונטרסט של דברים במציאות. הדברים הם חסרי כל ניגוד. אז אנחנו תופסים אותם באופן הפוך לזה, ולכן אשלייתי.
הכל אשליה כי הכל הוא תפיסה. אין כל מילים לתאר זאת אך זה לא אומר שעצם העובדה לא ניתנת להבעה.
זה לא כל כך מורכב. זה עניין של הבנת המכאניות של התפיסה. יש מעין מחשב שמצייר גבולות לדברים שאין להם גבולות ברורים. הוא מייצר את האשליה. הוא מפשט. הוא קובע גבולות במקום שאינם קיימים.
התודעה שלך היא תולדה של המחשב הזה. היא כל הציורים שהוא צייר.
זה התודעה שלך. אין בזה שום דבר מיסטי או מאגי. איפה אתה מדבר פה על הארה? איך המושג הזה נכנס בכלל ללכסיקון אם כל מה שיש זה מחשב שמדגיש גבולות?
אין שום הארה. כמו שאין גבול. הארה כמושג היא תולדה של המחשב הזה. עוד ציור שהוא צייר. עוד אשליה שהוא פלט להכרה.
 

ינוקא1

New member
לא הבנתי איך פירשת את דברי ,

ולא הבנתי מה ענית להם ....
&nbsp
יש לי הרגשה שפירשת אותם באופן מוזר ביותר , וענית להם בתשובות מוזרות עוד יותר
 
זה פשוט בתכלית הפשטות

אין הכרה במובן מטאפיסי, כלומר מנותק מהקשר פיסי.
הכרה היא מנגנון של עיבוד המידע והיא פולטת פלט שהוא ציור גבול בין דברים.
מכיוון שלדברים אין גבול במציאות, ההכרה היא מנגנון ליצור אשליה.
ומכיוון שאפשר לשרטט את הגבול בכל מקום- יש אשליות שונות וכל אחת מהן שקולה לאחרת בתנאי שהיא מבוססת על ספירה שונה.
בתוך ספירה אחת אפשר לדבר על אמת ושקר כאשר השקר יהיה ההסתבכות המיותרת בגבולות חסרי ערך אינפורמטיבי. או במילים אחרות- העיקרון של תער אוקהאם יפשט לנו את הגבולות בתוך ספירה אחת, וההפרה של העיקרון הזה תיקרא שקר.
הדוגמה הפשוטה ביותר שאני יכול לחשוב עליה היא דוגמה של בית- אתה רואה בית אחד ואומר- "זה לא בית, זה אוסף של לבנים וחומרים וכו'". כלומר אמרת אמת אבל האמת הזו שקולה להצהרה "זה בית" שגם היא אמת, אבל מספירה שונה.
או במילים אחרות- הגבול האכסיומטי של ה"דבר" שונה בין הצהרה א להצהרה ב.
הוא שונה אבל יש חפיפה חלקית בין ה"הדבר" של הצהרה א לבין ה"דבר" של הצהרה ב.
ובגלל החפיפה החלקית הזו יש אשליה כאילו שתי ההצהרות מדברות על דבר אחד.
כל הכרתנו מבוססת על אשליה כי איננו מסוגלים להבחין בין ספירות.
בגלל זה יש אי הסכמות.
אדם שהשיג הבחנה מלאה בין הספירות בהכרתו אינו מקיים אי הסכמה פנימית ואינו נמצא באי הסכמה עם אחרים שהשיגו הבחנה מלאה כזו.
המדיטציה היא התהליך שבו ההבחנה הזו מתרחשת. מדיטציה היא המדידה של דברים באופנים מובחנים.
בלטינית- MED משמעותו למדוד. בעברית יש כנראה אטימולוגיה דומה.
ובסנסקריט- המילה "מאיה" פירושה אשליה וגם ספירה.
כך שהמדיטציה היא הפעולה שכנגד הספירה. היא המדידה שפועלת נגד האשליה.
עכשיו- אי אפשר למדוד אלא ביחס לנקודת יחוס כלשהי.
מכיוון שכך רק יחסיות היא המושג שבכוחו לפענח את הספירות האשליתיות ולתת עומק וחדות למדיטציה.
ובגלל זה כל מדיטציה מתחילה מגילוי עקרונות היחסיות. הם פשוט נובעים מאליהם מהתהליך הזה.
עד כאן יחסיות. אפשר לשאול- הכרה מהי?
ההכרה היא אוסף הידיעות על דברים בעלי גבול.
לשון אחר- הכרה היא גבולות בעלי הקשר לזיכרון.
או לשון אחר- הכרה היא קישורי התכנים באמצעות קטגוריות הגבול.
או עוד לשון- הכרה היא זיכרון החורג מגבולותיו על ידי אינטרוספקטיבה שבה הזיכרון הוא גבול והדבר שבתוכו הוא יחס פנימי של ההכרה.
עוד לשון- הכרה היא התוצאה של התחלקות הזיכרון בספירות שאינן אלא דרכי ההתבוננות השונות.
ההגדרה האחרונה היא, לדעתי, הטובה מכולן.
מכיוון שאני משתית את עמדותי על ההגדרה האחרונה אני יכול להסביר באמצעותה את היחס שבין ההכרה לעולם.
וממנה אני מסיק שההכרה מחלקת את העולם למידות שונות ששקולות ביניהן (כלומר כל אחת מהן תקפה בלעדית באותו מרחב סמנטי ולא סובלת עירבוב עם מידות אחרות).
העולם אינו דבר בלתי ניתן להבעה, אבל הוא בלתי ניתן להבעה מבולבלת. כלומר, על פי ההיקש הנזכר למעלה, הוא בלתי ניתן למדידה אחת ויחידה אלא יש לו מידות שונות ולכן תהליכי מדידה שונים יכולים להתייחס אליו.
ומכיוון שכך, הזרם הרוחני הטוען שיש לשתוק ולהפנות את תשומת הלב כלפי ההכרה צודק במידת מה- מכיוון שיש ערך להבחנה בין המידות ההכרתיות השונות, וזה פועל נגד הבילבול והאשליה.
אך אני לא יודע מה ערך בסתם שתיקה אם אין חקירה של המידות כמידות. ואני גם סבור שאפשר לדבר על הספירות, המידות ושאר עניינים כאלו ולהגיע להסכמה באמצעות מילים בתוך השפה הנורמטיבית.
דבר אחד שאני חושב שהוא בעייתי בדיבור על העניינים האלו הוא הבילבול בין דברים אלו לבין ענייני דת ואמונה. בקבלה, לדוגמא- הספירות הן בעלות שיוכים לאל, כתארי אל. זה לא מאפשר התבטאות רציונלית במובן של אפיסטמולוגיה וזה עניין מוזר ביותר. אני גורס שהכת של העוסקים בקבלה עסקה קודם לכן בתורה אפיסטמולוגית נאו אפלטונית ואחר כך שייכה את הספירות ההכרתיות לענייני אל ושאר ירקות כדי להנגיש אותם לציבור הרחב ולייצר שפת סמלים שתהיה מקובלת על כולם ולא תעורר התנגדות בקרב הממסד הדתי.
&nbsp
 

ינוקא1

New member
מסכים לכל מילה , לשם שינוי.

(עדיין כתבת בשפה של בית מרקחת , אבל לפחות בעברית שניתנת להבנה).

לגבי הקבלה -
זה מאוד פשוט.
האל היהודי הוא ה"הוויה" (כפי שכתבתי כאן לא פעם).
זהו משמעותו של השם י-ה-ו-ה : ההוויה כפי שהיא , מחוץ לזמן ולמרחב ולצורות.

גם דעת הרמב"ם היא כזו (ברמזים עבים מאוד) גם דעתו של ג'יקטליא , גדול מקובלי ימי הביניים , היא כזו באופן מפורש ובהרחבה.

אלא שזה היה נחשב ביהדות כ"סוד" - סוד שם המפורש
כי ההמון לא מסוגל לקלוט דברים שכאלו , ולא מסוגל לקלוט את הקשר בין הוויה לבין ציווים מעשיים , למשל.
והתורה מדברת אל כלל העם ולא רק לפילוסופים.

כך נוצר ביהדות אל "אישיותי" : כועס , נוקם , רב חסד ..... הכל לפי ה"ספירות" השונות עליהן דיברת.

אך בסופו של דבר , הרעיון הוא ההגעה אל ההוויה.
כך גם הרמב"ם במו"נ מפרש את "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" - שכאשר בני האדם יכירו את האל כפי שהוא באמת , יותר לא ישתמשו בשמות כמו אלהים , אדני וכו' שהם כינויי הספירות השונים , אלא רק בשם י-ה-ו-ה , שמורה על אמיתתו.


(לי אין בעיה עם כל זה , וטענותי כלפי ה"אדוויטה" הן שהם מתעלמים מההוויה שבתוך העולם.
הם לא מסוגלים לחבר את העולם אל ההוויה : האידאל שלהם הוא "לצאת מהאשליה" (= העולם) , ולא האידאל של לגלות את ההוויה שבתוך ה"אשליה".

מבחינה רוחנית , הם מחריבי העולם).
 
אין הוויה לעולם

אני מתכוון, כמובן, להוויה שניתן לגלותה.
כל ההוויות הן בתוך העולם או היש ואותן אפשר לגלות על ידי ספירה מנקודת יחוס זו או אחרת או במידה זו או אחרת (תלוי איך מנסחים זאת).
העולם הוא אשליה מבחינתנו. אשליה חסרת הוויה אחת.
בגלל זה היהדות הוציאה את האל מהעולם!
בהינדואיזם, כמו באדוויטה ודנטה- הברהמן הוא הווית העולם והוא מתגלה כאל לתודעת האדם.
אך ביהדות ההוויה אינה בעולם, אלא מחוצה לו. היהדות אינה עניין פילוסופי גרידא- אלא היא מכוונת אל החיים. מצד החיים- לעולם אין הוויה אלא העולם הוא מכלול כל ההוויות.
ומכיוון שאיננו מתים- אין סיבה שענייני ברהמן שהוא הווית העולם יעניינו אותנו כלל.
החוק הקובע את ההוויה הוא כזה- ההוויה היא סך כל הצורות האפשריות לדבר שנתון בספירה אחת. זה לא כל כך מסובך- לדוגמא עץ- אפשרית לו צורת עץ מסויים (אלון למשל) או עץ אחר, ואי אפשר שתהיה לו צורת נמלה מסויימת. אפשר לכנות זאת כלל המין (GENUS).
הווית העולם היא כל הצורות האפשריות לעולם בספירה אחת. אנו לא יודעים מהן ספירות העולם ואיננו יודעים מה סך כל הצורות האפשריות לעולם בכל ספירה. אנחנו יודעים שאפשרות היא בעולם ואיננו יודעים אם לעולם יש אפשרות.
במידה שלעולם אין אפשרות (כי אפשרות היא רק בתוך העולם) אז אין לו הוויה. זו המסקנה שנובעת מהדבר הנ"ל.
במידה שלעולם ישנה אפשרות אז עדיין איננו יודעים דבר עליה והיא לא יכולה להיות מיוצגת בהכרה הדואלית שלנו.
העולם כסך כל האפשרויות היא ההגדרה שלדעתי מבטלת את אפשרות קיום ההוויה לעולם- כל האפשרויות מתכנסות זו בזו ומייצרות אחדות אחת והיא העולם כפי שהוא, ובו יש דטרמיניזם, אם אפשר לקרוא לזה כך. זה לאו דווקא דטרמיניזם כי אי אפשר לקבוע דבר על החוקים שמנהלים את העולם הזה ( TO DETERMIN הוא לקבוע) אלא רק על החוקים שמנהלים עולם פנימי זה או אחר בתוך אפשרויות אלו או אחרות.
העולם האבסולוטי הזה אינו אלא עולם ללא הוויה כי התכנסות כל האפשרויות מבטלת אותן וההוויה היא, כאמור, סך כל האפשרויות של דבר בתוך ספירה.
אין אפשרויות לעולם, אלא אפשרויות לדבר. לדבר יש הוויה, אבל לעולם יש הוויה רק כאשר הוא עצמו דבר בעולם. אם אינו דבר בעולם- הוא חסר הוויה.
 

ינוקא1

New member
היהדות מעולם לא הוציאה

את האל מהעולם.
האל היהודי , בורא משגיח ומנהיג , משכיר ומעניש.
&nbsp
הוא מתגלה דרך העולם בלבושים שונים , הוא לעולם לא "ערום" , אך הוא בתוך העולם , בתוך מעשי בני האדם וקורותיהם.
&nbsp
איך כותב הזוהר ? לית אתר פנוי מיניה ! אין מקום פנוי ממנו. גם בתוך הבנאלי והיומיומי ביותר , נמצא הנשגב ביותר , רק שהוא מכוסה בלבושים שונים.
הלבושים הללו של האל , של ההוויה , הם למעשה הספירות.
&nbsp
בכל אופן :
מאחר והוויה היא קיום , אז אם לא היתה לעולם הוויה כלשהיא , הוא לא היה קיים.
&nbsp
אפילו דמיון צריך הוויה מסוימת כדי להתקיים כדמיון. אפילו מחשבה צריכה הוויה כדי להתקיים כמחשבה. דבר ללא הוויה כלשהיא , לא רק שאיננו קיים , אלא הוא אפילו לא קיים כאפשרות.
&nbsp
עצם זה שקיימות בעולם אפשרויות , וחלק מהאפשרויות מתממשות וחלק לא , מצביע לך על קיומה של ההוויה , ומצביע אפילו על רמות שונות של הוויה.
&nbsp
לאפשרות שהתממשה יש יותר הוויה מאשר לאפשרות שלא התממשה.
&nbsp
(רמות שונות = רמות שונות של התגלות).
 
אין טעם בדיונים תיאולוגיים

המחלוקת בין הגישה הרמבמיסטית לגישה הקבלית ידועה ודי מוצתה.
מבחינה הדיון לא מוכרחים לגלוש לנושא האל.
דיינו בטיעון שלעולם אין אפשרויות ולכן אין לו הוויה (שהרי הוויה היא סך כל האפשרויות לדבר בספירה נתונה).
אפשרות היא בתוך העולם, ולכן אין קיומה מצביע על אפשרות מחוץ לעולם, כלומר אפשרות לעולם.
מה נקודת היחוס של אפשרות של העולם? זהו מושג אבסולוטי, חסר נקודת יחוס, ולכן חסר משמעות כלשהי.
כך שאני שב וטוען- הוויית העולם היא מושג חסר משמעות בהכרתנו. אנו מסוגלים להבין דברים בעלי נקודות יחוס. הוויה היא מושג יחסי.
העולם אף יכול להיות מוגדר כסך האפשרויות, אבל זה כבר עניין סמנטי. בהנחה שנקבל את ההגדרה הזו אז לא יתכנו אפשרויות לעולם כי זה יצור ריגרסיה אינסופית בהגדרה.
 

ינוקא1

New member
אתה ממציא הגדרות משלך ,

וטוען שהן "הוכחה" ....

"דיינו בטיעון שלעולם אין אפשרויות ולכן אין לו הוויה (שהרי הוויה היא סך כל האפשרויות לדבר בספירה נתונה)."

אין כאן שום טיעון ושום נעליים.
זוהי הגדרה שהמצאת , ובזו מסתכם ה"טיעון" שלך


הוויה היא הוויה , קיום , Being , existence .....

וזה דווקא הדבר היחיד שאיננו יחסי אלא מוחלט.
לא משנה איך ומהיכן תסתכל עליו , הוא נשאר אותו הדבר.
(אפילו ל"ריק" יש הוויה , כי אם לא היתה לריק הוויה , הוא לא היה קיים
)
 
הוויה אינה קיום

הוויה, כמושג, היא התפתחות של מושג האחדות. אחדותו המופשטת של הכלב היא הוויתו.
דברים שאינם אלא אוסף של דברים אחרים הם חסרי הוויה מצד הדברים האחרים האלו.
אז מצד הכרתנו- העולם אינו אלא אוסף של דברים שונים, ולכן אין לו אחדות, גם לא מופשטת, אין לו הוויה.
בעיקרון, אפשר גם לדבר על דברי חסרי קיום ובעלי הוויה. כגון ישויות דמיוניות.
למען האמת- הכרתנו מחזיקה הוויות רבות בלי קיום. הוויות של אמיתות מתמטיות שונות, עקרונות ועוד עניינים "שברוח".
יש מהן הוויות שיש שיכנו הוויות ניצחיות, שכל הכרה מכילה באופן פוטנציאלי או אקטואלי והזרעים הניצחיים להוויות אלו קיימים ברוח.
לדוגמא- הווית החוק. התפיסה של האחדות המופשטת של החוק היא הווית החוק. ביטוי גשמי של ההוויה הזו אינו הוויה, אלא קיום בלבד.
למעשה- במובן מסויים הוויה היא ההיפך מקיום. אולם נניח לכך כרגע כי זה נושא אחר ודק במיוחד שידרוש מאיתנו עיסוק נרחב.
&nbsp
 

ינוקא1

New member
תסתכל במילון ....

כנ"ל המילה "ויהי" הנגזרת מאותו השורש , מצביעה על התהוות וקיום.
&nbsp
 
התהוות אינה הוויה

ומקובל להבחין ביניהם ברוב המסורות הפילוסופיות שנובעות מאפלטון.
ההתהוות היא הקיום הדינמי.
ההוויה היא הסטטי, ויש שיגידו גם האי קיום (אולם כפי שאמרתי- זה עניין דק וראוי לדיון בפני עצמו).
האל מצווה על התהוות, לא על הוויה. הוויה אינה מקבלת פקודות מאף אחד LOL. האל הוא הוויה בעצמו, ולא התהוות. אם היה התהוות- היה נתון להשפעה והיה אפשר לצוות עליו.
מכיוון שמשמעות מושג האל מתפספסת כשאנחנו משייכים אותו להתהוות- אז עלינו להניח שהוא שייך למושגי ההוויה ולא להתהוות. אל שהוא משרת אינו אל אלא עבד או חומר או משהו מעין זה.
אני לא בא לקיים דיון תיאולוגי ואין לי כל כך עניין בנושא, אבל מצד המושג- זה ברור כשמש שהאל שייך להוויה ולא להתהוות.
 

ינוקא1

New member
מה שברור לך כשמש ,

איננו ברור לי כלל , מצטער.
ההוויה וההתהוות חד הם.
&nbsp
התהוות פירושה הוויה מתמשכת כל רגע ורגע.
&nbsp
ההוויה איננה משרתת אף אחד , היא פשוט כמו השמש , מהווה הכל בקרניה , בהתפשטות שלה.
זהו.
 
אז אצלך יש הגדרה בלתי נורמטיבית

כי אצל כל אדם נורמלי התהוות משמעה becoming into being ולא being.
התהוות היא היעשות לדבר אחד בעל הוויה ממצב של דברים נפרדים בלי הוויה משותפת.
זו תנועה של שינוי בזמן, תהליך איחוד של דברים הנפרדים ביניהם.
הוויה היא ההפשטה של הדבר המאוחד הזה.
תינוק המתהווה ברחם אימו אינו "הוויה מתמשכת כל רגע ורגע" אלא התהוותו היא מצב זמני בלבד- מהנפרדות אל האחדות. אם היתה התהוותו מתמשכת ומתמשכת לא היה נולד.
מהגדרתה, ההתהוות היא בתוך הזמן. היא בעלת התחלה וסוף.
ואילו ההוויה היא מעבר לזמן. אין לה התחלה ואין לה סוף. היא מופשטת.
הוויתו של התינוק אין לה שום תלות בהתהוותו. הוויה אינה תלויה כלל, מעצם הגדרתה, באיזושהי סיבתיות בעולם, ביש. התינוק עשוי להגיע להגשמת הוויתו ועשוי גם שלא להגיע לכך ולמות ובשני המקרים הוא היה מצוי בהתהוות. התהוותו מותנית בנסיבות אך הוויתו בלתי מותנית. תינוק שלא התקיים מעולם עדיין יכולה להיות לו הוויה כי הוויה קיימת רק כהפשטה בחשיבה האנושית. ישויות דמיוניות לחלוטין כמו בסיפור עליסה בארץ הפלאות, למשל, הן בעלות הוויה ואף הוויה עמוקה (אף יותר עמוקה מחלק מהוויות הכותבים פה בפורום) אבל הן מעולם לא התהוו.
אם נדמה שהוויה "משתנה" כתוצאה מתהליך בזמן זו אינה התהוות אלא התבטאות של ההוויה ביחס לנסיבות שבזמן ואף במרחב.
זה כמו קוד של תוכנה שיש בתוכו תרחישים למצבים שונים. כך היא ההוויה- אין בה שינוי אלא היא סטטית.
ההוויה היא אחדות מופשטת בסך הכל.
מכאן נובע שהיא סך כל האפשרויות של דבר נתון (האחדות של הדברים בשונים בעלי האפשרויות השונות).
הדברים מוגדרים ביחס לאפשרויותיהם. (כמו שתינוק מוגדר ביחס לאפשרותו להיעשות לאדם בוגר).
אפשרויותיהם מוגדרות על תפיסותינו הסובייקטיביות (אחרת היינו יכולים להגדיר תינוק כדשן עתידי לאדמה, כי הרי לאחר בגרותו הוא יזדקן וימות ויוכל לשמש כדשן).
ומכאן נובע שגם הוויתם היא הפשטה המבוססת על תפיסה סובייקטיבית.
&nbsp
&nbsp
 
למעלה