כמה נכון בטוחה שכמוני עוד הזדהו
אנחנו ברדיפה אחר הרגש הנאצל "אהבה", כשהאהבה (זו בין גבר לאישה, ולא אהבה לילדים ולאחים וכד') איננה נמצאת בחיינו יש תחושת שממה נוראית, ולא חשוב כמה במישורים האחרים את מלאה, בבית בעבודה, עם הילדים עם החברה עם האחות,,,, כשאין מי שאוהבך כשאינך נאהבת את חסרה. חסרון גדול ונורא. תעסוקות היום משכיחות את החוסר הגדול הזה ורק מעת לעת הוא צץ...,"למה אני עדיין בודדה, למה אין איש, עדיין, שאוהבני בטירוף?"... כי להיות נאהבת זה להיות מספר 1 אצל מישהו אחר...להיות הכי חשובה לו בעולם, להיות במחשבתו, לקבל טלפון באמצע היום: "איפה את ממי?" ... "מתגעגע... מתי ניפגש?. כן אי אפשר לשכוח את הרגש הזה, אי אפשר לשכוח את התחושה, גם כשהיא חסרה זמן רב. אומרים לך "תניחי, היא תגיע ממקום לא צפוי, היא תגיע כשתהיי מוכנה..." ואני? כבר מזמן מוכנה, והיא לא מגיעה... בסרט "תחת שמי טוסקנה" (רוצי לראות) מסופר על אישה שמתגרשת גירושים כואבים, עולה על טיול מאורגן לטוסקנה, מפה לשם היא קונה טירה עזובה ומשפצת אותה והופכת אותה לפנינה, כל זמן העשייה היא מייחלת לאהבה שתכנס אל חייה, היא מספרת זאת לחברה שהיא מכירה שם וזו אומרת לה דבר שנכנס לי עמוק ללב: פעם כשהייתי קטנה הייתי שוכבת על הדשא מחפשת חיפושיות קטנות אדומות...מחפשת ומחפשת ולא מוצאת, עד שהייתי נרדמת לי עד הדשא מרוב עייפות כשהייתי מתעוררת הן תמיד היו עלי בעשרות..." כך גם האהבה. אם נמשיך לחפשה לא נמצאה, אם נניח לה, אם נגיד "אוקיי אין לי אהבה, אלו הם חיי, אמצא לי עניינים אחרים לתת בהם את ענייני" רק אז היא תפציע משום מקום, מהמקום הכי לא צפוי. אז נקיטה יקרה, הניחי לחיפוש החיפושיות... קחי לך תנומה על הדשא הרך... ומי יודע אולי כשתפתחי את עינייך....